ספרים שמפליגים רחוק

אני אוהב ספרים שמתחילים ממשהו שנראה יציב ומוצק לחלוטין ובמהלך הקריאה, מידקק הקו בין מציאות לדמיון והופך לכל כך עדין, שקשה לדעת מאיזה צד שלו אתה נמצא. אבל מה זה משנה. זה הטעם של ספרות, התעתוע. חוסר הידיעה, המסע לתוך עולם חדש ולא מוכר. אני אוהב ללכת לאורכו

ומחבב סופרים שכותבים ככה. אולי גם כי סופרים מהסוג הזה נוטים לבחור מקום רחוק שנמצא בגיאוגרפיה גדולה ופילאית. אמיתית וגדולה. מקומות כמו רכסי ההרים הגדולים שהם מושבם של האלים, מדבריות שהם המקום של השדים והריק, ים שבטנו מלאה מפלצות, חלל ששם באמת אפשר ליהנות.

"האופק האבוד" (הנעלם)/ ג'ימס הילטון, מאנגלית: בצי אלנר (הוצאת עופר, 1946)

לפני כמה שנים היה לי ויכוח קטן עם חבר שחשב שהוא מומחה למזרח וטען שיש מקום כזה "שנגרילה". הוא צדק כמובן. יש מסעדה כזאת בתל אביב והיא נמצאת במלון הילטון. אבל זה מקום שנולד אחרי "שנגרילה" האמיתי, שהוא שמו של המנזר ב"אופק האבוד" של ג'ימס הילטון, ספר שנכתב ב-1933 ומספר את סיפורה של קבוצה אנגלית קטנה שנחטפת בזמן טיסה מפשוואר שבגבול פקיסטאן-אפגניסטאן, מונחתת נחיתת ריסוק באחד העמקים של ההימלאיה (כנראה צ'יטראל) ומגיעה למנזר בודהיסטי שבו הזמן עוצר והאנשים לא מזדקנים וחיים לנצח.

בגלל "האופק האבוד" שמצאתי אצל אבא שלי בספריה (עותק מהמדורה ה-33 בשנות ה-40 של המאה ה-20), או אולי בגלל תרגום ישן משנות ה-40 שקראתי בעברית ארכאית בספריה של בית ספר, נסעתי לעמקים הגבוהים של האינדוס שחותרים לתוך ההימלאיה. נסעתי בג'יפ במשך ימים, על פני תהומות, הולך עוד שבועות ברגל. האם מצאתי את שנגרילה?

האנשים אחרים בהרים, הזמן אחר ובכל צעד ידעתי שאני עוקב אחר פסיעותיו של קונלי – שנחטף לשנגרילה כדי להיות ראש המנזר הבא.

את התרגום האנגלי ל"מסע למערב", מצאתי בחלק הספרים השמורים של הספריה הכללית של אוניברסיטת תל אביב. יש שם בערך 30 פרקים שתירגם ארתור ווילי מתוך מאה שיש במקור. ווילי, המלומד הגדול שתרגם מסינית במהלך המאה ה-19, קרא לתרגום המאוד מוצלח שלו "קוף". מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, אבל לא בדיוק.

שואן דזנג היה נזיר דאו שיצא להביא מהודו את הכתבים הבודהיסטים במאה ה-7 לספירה. הוא הביא. חלק ממה שהביא נמצא על ידי ארול שטיין, ארכיאולוג יהודי הונגרי (שקיבל תואר אבירות מהאנגלים על הכתבים שבזז מדון הואנג שבמערב סין).

אבל זה קרה בערך 400 שנה אחרי שוו צ'אנג אן כתב את יצירת המופת שלו - פראפרזה דמיונית על המסע ההוא. מספיקה תמונת הפתיחה: מביצת אבן, מול הר הפרחים והפירות, בוקע קוף, משתחווה לארבעת רוחות השמיים ויוצא לאסוף כוחות. הוא עולה לשמים, שותה מאלקסיר החיים, ומברדק את מלכות השמים כי מעליבים אותו. בודהא לוכד אותו מתחת להר שבעת האוצרות רק כדי שיום אחד יעבור שם שואן דזנג, נסיך עולי הרגל, ויצא איתו להביא את הכתבים הבודהיסטים מלווה בחזרזיר ובבן החולות.

למרבה המזל, הספר הזה הוא גם אחד המצחיקים שיכולים להיות. ובניית העולם הפלאי והמכושף בסיפור (שהוא אמיתי והיסטורי לחלוטין) היא לא רק נפלאה בפני עצמה, אלא אפילו יותר אם חושבים שוו צ'אנג אן (שלא כתב את הסיפור בשמו האמיתי) כתב אותו בימייה המרובעים של שושלת מינג שהקפידה על פרטים. הספר הפך ללהיט. מה שאולי מראה שיקום אלטרנטיבי, פלאי ששם זין על המוסכמות הוא המועדף בעיניהם של מי שהחיים המרובעים והמסודרים מעייפים אותו.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה/ דאגלס אדאמס, מאנגלית: מתי ונגריק (כתר)

זה הספר השני הכי מצחיק שקראתי (הראשון הוא "המסע למערב"). סיפור שמתחיל מטעות של מתכנני הכבישים האנגלים, שאליה מצטרפת טעות קטנה של הווגונים (שתמיד מזכירים לי את המתכננים הישראלים, אבל אולי לא רק את הישראלים), שבונים אוטוסטרדה בחלל וכדור הארץ עומד להם למיכשול. מסע ביקום שלא דורש יותר ממגבת, רובוט דיכאוני ובני לוויה שאיתם הכל אפשרי. העולם האנושי של החלל דומה באופן מוחלט לכל מה שמוכר כאן במובן זה שהטיפשות מחולקת גם שם באופן שווה.

הפצוע האנגלי/ מייקל אונדטיה, מאנגלית: דן דאור (משכל)

לפרקים, כשקראתי את הפצוע האנגלי, היתה לי הרגשה ברורה שאני חי את הסיפור. אולי מכיוון שהרבה שנים רציתי לנסוע אל המערות של ג'בל ראוונאת שבמשולש הגבולות של לוב מצרים וסודן. אולי מפני שחציתי את הסהרה יותר מפעם אחת, ואני יודע שהסיפור נכון בעיקרו. מוזז רק קצת. וזה מספיק לגמרי. זמן ומקום מקבלים נפח אחר אם אתה מזיז טיפה. כמה יפה סיפור האהבה הראשון, הטראגי, הגיבור השרוף שנופל מהשמים. מחקריו ותגליותיו של אולמשי, הרוזן ההונגרי, היותו ספק מרגל עבור הגרמנים ומערת השחיינים הן עובדות שהסיפור עושה בהן, בדרכו, שימוש.

קשה לקרוא לאלף לילה ולילה רומן. מצד שני קשה גם לקרוא לו לא רומן. האם הוא אוסף אגדות? יש סיפור מסגרת שאולי הוא אמיתי ואולי לא (אם כי הוא, כמו דברים אנושיים רבים, מזכיר את האמת באופן די מקובל), על שני האחים המלכים שנבגדים וכתוצאה מזה מאבדים את האמון בנשותיהם ועל שחרזדה שטווה סיפור בסיפור, מעבירה אלף לילה ולילה עד שהמלך לא יכול בלעדיה. אבל מתוך אוסף הסיפורים הנפלא הזה נדמה שמה שדומה בקווים החמקמקים לנכון - לא נכון שבגללו אני מרגיש אליו קרבה, הוא האוסף של סינבאד המלח. מלח או סוחר או הרפתקן חסר מזל, או כל אלו ביחד, שמגיע לכל חלקי האוקיאנוס ההודי והשקט ולאיים שבהם קורים לו דברים מוזרים. רובם אפשריים לגמרי. אלף לילה ולילה של פיתויים ללכת ולחפש את עמק היהלומים, את הענקים, את הנסיכות ואת שחרזדה.

• ספרו של צור שיזף "האיש המאושר" ראה לאחרונה אור בהוצאת חרגול .