התנהגותם של ראשי החמאס בעימות הנוכחי עם ישראל מצביעה על כך שמודל החיזבאללה במלחמת לבנון השניה, הופך אט אט למודל הראוי לחיקוי בעיניהם.
יש באידיאולוגיה החדשה מרכיבים חדשים שאימץ החמאס כחלק מניצול הצלחתה של ה"אחות המוסלמית" מלבנון, ויש בה גם השפעה של ההטפה הסורית מהתקופה האחרונה, כמו זו של בשאר אסד, שהבהיר: "השלום אינו הדרך היחידה, קיימת גם המוקאומה (התנגדות)".
אימוץ דרך זו בראש ובראשונה קל ונוח לחמאס, משום שהוא אינו מציב כמעט כל רף או מדד להצלחה. מכישלון הרי התנועה חסינה תמיד. זוהי התנגדות מסוג חדש הקונה יותר ויותר אחיזה בעיקר בעזה. אין בה כמובן חתירה לשחרור מולדת, משום שהמערכה איננה על טריטוריה, ואין בה קריאות מסוג "בילאדי, בילאדי" משום שאין חותרים לעצמאות פוליטית. למה איפוא, חותרת תנועת החמאס?
התנועה שואפת ליצירת דימוי של תיקו מול ישראל. ראשי החמאס, בדיוק כמו נסראללה, מנסים להפוך את הנחיתות הטכנולוגית שלהם מול ישראל ליתרון. ההטפה להמונים טומנת בחובה מסר שאומר שהואיל והמערב מצויד באמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר, השאיפה צריכה להיות לא לנצח, אלא למנוע ניצחון מהיריב. יש ליצור דימוי של תיקו. תיקו, בעיני החמאס הוא ניצחון מוראלי גדול לתנועה.
הסיסמה של הפת"ח למשל היתה "מהפיכה עד לניצחון". ראשי החמאס לעומת זאת מחנכים את אנשי השטח שלהם שהם נלחמים במערכה שהם לא אמורים לנצח בה.
בנוסף, הלחימה איננה על שטח – היא על דם. כלפי חוץ, מספר הנפגעים הגדול של החמאס אינו גורם המרתיע את מנהיגיהם. נחמתם היא בהקזת דם ישראלי. חמאס נקט בשנת 2002 בפיגועים המוניים באוטובוסים במסעדות ובבתי קפה משום שהיה אז דל בנשק ובתחמושת.
מאז ההתנתקות הקימה התנועה יישות אידאולוגית מצויידת היטב האמורה לחיות על חרבה. לפיכך, כל אימת שיש איום ישראלי בכניסה לעזה, ראשי החמאס מתמלאים עידוד ותקווה. הנה, הם יוכלו לממש סוף סוף את האידיאולוגיה של הקזת דם ישראלי לא רק באמצעות פיגועי התאבדות אלא אף במהלכים צבאיים של ממש.
עוד עיקרון פעולה מנחה הוא: המוות כתוכנית עבודה. לכך שהחיים ב"שטחים" אינם ערך עליון, נחשפנו כבר במהלך פיגועי ההתאבדות בישראל. מאז, הלכה והתעצמה תרבות המוות והיא משלהבת עוד צעירים ובני נוער. הוויכוחים באתרי האינטרנט האסלאמיים אודות היות החיים מסדרון לעולם הבא, שכרו המשודרג של המתאבד שייהנה מחסדיהן של 72 הבתולות לעומת "שכר המינימום" של המתאבדת הולכים ומתרבים. המוות, כך מטיפים לבני הנוער, הוא נשקו האולטימטיבי של הקרב ותכנית העבודה
לחימה ללא גבולות.
אחד המרכיבים הדומיננטיים בתפיסה האידאולוגית של החמאס שנותר על כנו הוא הלחימה למען האיסלאם ולא למען מדינה ספציפית ומוגדרת. אנשי התנועה אינם אמורים להגדיר את עצמם כ"לוחמי חירות או חופש" או כ"פטריוטים", אלא כמי שנלחמים למען החזרת החליפות האיסלאמית.
לכן אימצה התנועה את אסכולת האיסלאם המיליטנטי, שדוגל בכך שאין העדפה של זירה אחת על רעותה ואין גבול אחד החשוב ממשנהו. הטריטוריה והגבולות הם רק חוליה במאבק לכינונה של החליפות האסלאמית וההיסטוריה זימנה לחמאס תפקיד חשוב במערכה זו בהיותה זו שתילחם בגזרת "הכופרים היהודים".
בחמאס טוענים לאורך נשימה לאומי במאבק רב-דורי. בכמה מקורות ספרותיים שפורסמו בעולם הערבי משווים את ישראל לברית המועצות שנעלמה מהזירה הבינלאומית אחרי 70 שנה. החמאס מיהר לאמץ תיזה זו כי היא תואמת את תורתו. אחמד יאסין וגם חסן נסראללה אמרו בעבר שלקראת העשור הרביעי של מאה זו תיעלם ישראל מהמפה. לפיכך, הנחיות העבודה לפעילי השטח הן הנחיות לאצני מרחקים ארוכים, המצווים לדעת שמדובר בעימות רב שנים, המחייב אורך נשימה לאומי לדורות. "אל תחנכו להכרעה" מורים מטיפי החמאס "חנכו לעוד קרבות".
