זה לא נראה כמו עוד מקרה של תסמונת אוטו-מניפולציה רגשית חורפית צילום: ablestock
אממ... עבודה? כן, זה קורה לפעמים כשאני מגיע אל ה... עבודה. למרות, שזה עדיין מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש, אני חייב לציין, אמר רפ''ק מרקוס וחיטט באוזנו: מה הפעם? גנבו למישהו תובנה? הקהו למישהי רגש?"
כן, כן. בוקר טוב, בוקר אור, בוקר אֶמוֹ... שיהיה גם לכם, מלמל לעצמו ואז הרעים בקולו: לא עכשיו, אני מענג עצמי עד להרפייה עם התמונה של המפכ''ל. תנסו שוב בעוד חצי שעה"
בפתח תחנת המשטרה עמד, נוטף מים, גבר גבוה, שנראה בתחילת שנות ה-30 לחייו. פניו היו רזות אך כתפיו רחבות, ואצבעות כף ידו הימנית אחזו בשרידיה של סיגריה. עיניו בהקו על רקע עורו השחום. הוא ניגש לדלפק הקבלה, הזדקף, ושפתיו התעוותו לשנייה בחיוך מריר. פרק א' בסיפור בהמשכים
פורסם:
20.01.08, 09:56
הרחוב הראשי בעיר השפלה הרדומה היה שומם ואפור. בעלי העסקים והקונים כבר נמלטו אל בתיהם מפני הערב החורפי, והרוח הקרה כבר החלה מושכת את סדין הלילה השחור אל מעל לבתי העיר. פנסי הרחוב דלקו ואורם תחם קונוסים בהירים של טיפות גשם זעירות, שניתכו כמטר של מחטים נוצצות אל הקרקע. איש לא הבחין בדמות השחורה, אשר פסעה כפופה ומכווצת כנגד הרוח המייבבת ונעלמה אל פתח תחנת המשטרה שברחוב.
סמל שושני, יומנאי התחנה, בהה במכשיר הקשר שניצב על דלפק הקבלה וכבר עמד להיכנע בפני קידות העייפוּת העדינות של עפעפיו. שפתיו ניתקו זו מזו באיטיות ורוק החל מצטבר בזויות פיו, כשלפתע נפתחה דלת תחנת המשטרה. שאגת הרוח החורפית פרצה פנימה, ואז דממה באחת עם צליל טריקת הדלת המתכתי. כמו היה צריח טנק המחפש מטרה נע ראשו של סמל שושני המנומנם, עד שמבטו נח על הדמות הכהה שניצבה מולו.
בפתח תחנת המשטרה עמד, נוטף מים, גבר גבוה, שנראה בתחילת שנות ה-30 לחייו. פניו היו רזות אך כתפיו רחבות, ואצבעות כף ידו הימנית אחזו בשרידיה הצהובים וספוגי הגשם של סיגריה כבוייה. מבטו היה חודר, עיניו בהקו על רקע עורו השחום וצווארו היה שקוע בתוך צווארון מעיל צמר ארוך ואפור. הוא פסע בכבדות אל עבר דלפק הקבלה, הזדקף, צמצם את עיניו ושפתיו התעוותו לשנייה בחיוך מריר. "ערב טוב", אמר בקול רך ושקט.
"אממ... ערב טוב" השיב סמל שושני וניגב בשרוולו טיפת רוק מזווית פיו. "מה אתה צריך?"
"אני רוצה לדווח על נעדרת", השיב האיש בשקט והחל לוחץ ומרפה לסירוגין את לסתותיו עד שנדמה היה לסמל שושני ששרירי לחייו של האיש פועמים ממש.
"נעדרת?" שאל סמל שושני, נטל לידיו עט והניח דף תלונה ריק על הדלפק. "מי נעדרת?"
האיש הגבוה הרפה את שרירי לחייו ומבטו פילח את עיניו הפעורות של סמל שושני. "האישיות שלי", קולו רעד. "האישיות שלי נעדרת".
רב פקד מרקוס החנה את ניידת המשטרה המקרטעת בחניון התחנה. הוא הניח את כוס הקלקר שהכילה קפה שהתקרר זה מכבר על המושב שלידו, שלף סיגריה מתיק העור המהוה שלו ולחץ פנימה את מצית הסיגריות שברכב. "לפחות בקיץ אתה מסריח רק בסוף היום", הרהר לעצמו. "בחורף הסירחון מתחיל כבר בבוקר. ככה זה כשאתה כל הזמן סגור, הכל מריח רקוב מרטיבות. רק בוקר, ואתה כבר מסריח".
צליל שליפתו הפתאומית של מצית הסיגריות הלוהט קטע את מחשבותיו. למשך מספר שניות עוד בהה בעיניו הבוגרות שהשתקפו במראת הרכב, ואז החזיר את הסיגריה לקופסה. אחר כך יצא לשלוליות שניקוו בחניון וצעד אל פתח התחנה.
"כוס אמק! גם כאן מסריח מריקבון חורף", סינן בכעס
שני שוטרים כיבדו אותו בברכת "בוקר טוב" בדרכם אל מחוץ לתחנת המשטרה, ורפ"ק מרקוס הנהן בראשו לעברם. לכו תזדיינו אתם וה"בוקר טוב" שלכם, חשב לעצמו, נאנח והמשיך להנהן את דרכו אל משרדו הקטן בקומה השנייה של בניין התחנה. בהגיעו נכנס, סגר מאחוריו את הדלת והתיישב אל שולחנו עמוס הניירת. "כוס אמק! גם כאן מסריח מריקבון חורף", סינן בכעס, קם, פתח את החלון ושאף אל ריאותיו אוויר קר. לאחר מכן הצית סיגריה, הלהיט את קצהה ביניקה ארוכה ושקטה, ובעודו נושף סילון עשן דק ואפרפר, נשמעה נקישה על הדלת.
"כן, כן. בוקר טוב, בוקר אור, בוקר אֶמוֹ... שיהיה גם לכם", מלמל לעצמו ואז הרעים בקולו: "לא עכשיו, אני מענג עצמי עד להרפייה עם התמונה של המפכ"ל. תנסו שוב בעוד חצי שעה".
דלת המשרד נפתחה, ומאחוריה הציץ פרצופו המחוייך של פקד שמואלוב. "ידעתי שאתה צוחק. הרי ייקח לך חצי שעה רק להעמיד אותו", אמר פקד שמואלוב ונכנס.
"אני מבין שאשתך מספרת לך הכל, מה?" השיב רפ"ק מרקוס ומבלי להמתין לתגובה הוסיף: "כן, אז מה העניין, שמואלוב?"
"יש לנו עבודה, מרקוס".
"אממ... עבודה? כן, זה קורה לפעמים כשאני מגיע אל ה... עבודה. למרות, שזה עדיין מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש, אני חייב לציין", אמר רפ"ק מרקוס וחיטט באוזנו. "מה הפעם? גנבו למישהו תובנה? הקהו למישהי רגש?"
"לא מרקוס. זה קצת יותר מורכב מזה", הרצין פקד שמואלוב. "אתמול בערב הגיע לתחנה בחור ודיווח על אישיות נעדרת".
תן לי לנחש: גבר בן 30 ומשהו? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
"אישיות נעדרת?" חזר רפ"ק מרקוס ומולל משהו באצבעותיו. "תן לי לנחש: גבר, בן 30 ומשהו, נשוי כעשר שנים לבחורה שפגש באוניברסיטה, שני ילדים אולי שלושה, שכיר, טוען שהאישיות המקורית של אשתו נעדרת, נכון? בסוף יסתבר שהיא בסך הכל חשה צורך להתאבל על נעוריה שחלפו. אנחנו נסביר לו שזה לא מקרה של אישיות נעדרת, ושזאת לא בושה לברר עם עצמו אם גם לו יש חלק בזה. עוד תלונת שווא תירשם בדפי ההיסטוריה של החברה הישראלית המסריחה מריקבון של חורף".
הוא נשען לאחור על כסאו, ליטף את כרסו המתוחה והוסיף: "בינינו, שמואלוב, אני לא יודע למה התעצלתי להחליף תחתונים הבוקר. זה כנראה הקור המחורבן הזה".
"אני חושש שלא בזה מדובר, מרקוס", אמר פקד שמואלוב. "אתה מבין מרקוס? האישיות שהוא דיווח על היעדרותה זאת... אממ... האישיות שלו".
"האישיות שלו?" רפ"ק מרקוס הזדקף. "אתה חושב שזה רציני, שמואלוב?"
"האמת שכן. זה לא נראה כמו עוד מקרה של תסמונת אוטו-מניפולציה רגשית חורפית", השיב רפ"ק שמואלוב. "זה נראה רציני, מרקוס".
"יפה. אז תספר לי את הפרטים בדרך", אמר רפ"ק מרקוס.
הניידת הישנה שייטה לאיטה על הכביש הרטוב ובתוכה ישבו רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב, מכווצים מקור . המגבים מרחו טיפות גשם עקשניות שנצמדו לשמשה הקדמית, ואור פנסי המכונית התנפץ אל הערפל שכיסה את הכביש. "אני לא מצליח לראות כלום בערפל הזה", רטן רפ"ק מרקוס ורכן קדימה, כאילו יסייע לו הדבר לראות מבעד לענן האפרפר שהקיף את הרכב.
"מר..רקו..קוס", פנה אליו פקד שמואלוב ושיניו נקשו, "הוא... הוא דיווח על היעדרותה של האי... אישיות שלו, לא של מישהו אחר. אני לא מבין איך זה ייתכן? מ... מעולם לא שמעתי על מקרה כזה".
"אני לא מופתע שלא שמעת על מקרה כזה", השיב רפ"ק מרקוס. "הבוסים בחלונות הגבוהים רוצים לשמור על פרופיל נמוך בסוג הזה של החקירות. הם לא רוצים לזרוע פאניקה בציבור".
"פ... פאניקה?" התפלא פקד שמואלוב ונשף אוויר חם על כפות ידיו.
"כן, שמואלוב, פאניקה. אתה עוד חדש ביחידה, אבל אתה עוד תבין", השיב רפ"ק מרקוס תוך שהוא מאט את מהירות נסיעת הניידת. "בכל אופן, אני חושב שהגענו".
על הדלת נתלה שלט פשוט: "כאן גר דורון"
רפ"ק מרקוס פתח את שער הברזל הירוק, שקטע את רצף חומת האבן הגבוהה שהקיפה את הבית. הם צעדו לאורך שביל צר שגדר חיה תחמה אותו משני צדדיו, שנשפך אל חצר ענקית. ערפל סמיך צף על פני הדשא ומתוכו בצבץ, אדיש, עץ זית עתיק. בפינת החצר ניצבה יחידת דיור בינונית מצופה קורות עץ ארוכות ואור צהבהב הבליח מחלונותיה. הם קרבו אל יחידת הדיור שעל דלתה נתלה שלט פשוט: "כאן גר דורון".
הצצה לפרק הבא:
למה שמישהו ירצה לרצוח אישיות של אדם אחר?
"כשאישיות של אדם איננה, קיימות שתי אפשרויות: או שמישהו אחר רצח אותה, או שאותו אדם רצח אותה בעצמו ומנסה להסיר מעצמו חשד על ידי הגשת התלונה".
- "מה? אבל למה שמישהו ירצה לרצוח אישיות של אדם אחר?"
- "שמואלוב, ראית פעם סרט על ערפדים?" שאל רפ"ק מרקוס ולא המתין לתשובה. "שמת לב שהקורבנות של הערפדים הן כמעט תמיד נערות יפות ותמימות? למה אתה חושב שמציגים את קורבנות הערפדים בצורה כזאת?"
"זה המקום", פסק רפ"ק מרקוס.
"מרקוס, המקום הזה לא מוצא חן בעיניי", לחש פקד שמואלוב, אבל רפ"ק מרקוס כבר הניף את ידו והקיש בדלת.
צליל גרירת כסא נשמע מתוך הדירה, ולאחר מספר שניות נפתחה הדלת וחשפה צעיר גבוה ונאה, שהביט בהם בעיניים נבונות מבלי לומר מילה.
.
"שלום. אתה דורון אפרטוב?" שאל רפ"ק מרקוס.
"כן, זה אני", השיב הצעיר.
"רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב, היחידה להגנת תת-המודע", אמר רפ"ק מרקוס ושלף מכיס מעילו תעודת שוטר. "זה בקשר לתלונה שהגשת אתמול".
"ציפיתי לכם. שהאחרון יסגור את הדלת", אמר דורון אפרטוב, הפנה את גבו אל השניים וצעד בשקט לתוך הדירה.
