היא הודתה. היא באמת חושבת שהיא רצחה את האישיות שלו בגלל רגשות הנחיתות שלה והרצון שלה להיות אדם אחר ממה שהיא חושבת שהיא"
רפ''ק מרקוס הוביל את דורון בין שורות הקברים. בקושי ניתן היה לראות משהו מבעד לעלטה ולגשם העז. רגליו של דורון בוססו בבוץ, ומידי פעם כשל ונחבט במצבות, אך רפ''ק מרקוס המשיך להאיץ בו בחוסר סבלנות"
"לא", ייבב דורון, "לא, אני מצטער. פשוט לא יכולתי לשאת את הכאב הזה שהאישיות שלי גרמה לי, לא יכולתי לשאת את המחיר. אני כל כך מצטער". פרק אחרון בסיפור על האישיות הנעלמת
דורון אפרטוב, בן 30 ומשהו, התלונן במשטרה שהאישיות שלו נעדרת. רפ"ק מרקוס מורה לפקד שמואלוב לחקור על האקסית האחרונה של דורון, שעזבה אותו אחרי מערכת יחסית בת ארבע שנים. קוראים לה ענבר שירשקוף, 28, והיא עצמה התלוננה לפני ארבע שנים על אישיות נעדרת - האישיות של עצמה. "ענבר שירשקוף היא ערפד!" קרא שמואלוב, אבל רפ"ק מרקוס הרגיע אותו שזו רק מטאפורה, והם נסעו לבשר לדורון שהאישיות שלו מתה.
רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב ניצבו דוממים מול דלת דירתו של דורון אפרטוב. פקד שמואלוב בהה בשלט הצנוע שעיטר את הדלת: "כאן גר דורון".
"כמה טרגי", סינן. "זה אותו השלט, אבל זה כבר לא אותו דורון".
רפ"ק מרקוס הקיש על הדלת וזו נפתחה לאחר מספר שניות. "שלום דורון", אמר רפ"ק מרקוס והבל פיו יצר ענן אדים קטן שהתפוגג באוויר. "אני חושש שיש לנו בשורה לא קלה לבשר לך".
"ממ..מה? ממ..מה קרה?" קולו של דורון רעד.
"אתה עצור באשמת ניסיון רצח של האישיות שלך", אמר רפ"ק מרקוס וכפת את ידיו של דורון ההמום באזיקים. פקד שמואלוב הנדהם לא הצליח להוציא מפיו הגה.
"מרקוס, מה לעזאזל קורה כאן?" שאל רפק שמואלוב לאחר שרפ"ק מרקוס סגר את דלת הניידת, בתוכה ישב דורון מושפל ראש ושותק. "אמרת שהיא הודתה בכל, שהאישיות שלו מתה".
"נכון, היא הודתה. היא באמת חושבת שהיא רצחה את האישיות שלו בגלל רגשות הנחיתות שלה והרצון שלה להיות אדם אחר ממה שהיא חושבת שהיא. אבל היא לא הבינה שהיא לא הספיקה לעשות את זה. הוא ניסה לרצוח את האישיות שלו בעצמו".
"מה? איך אתה יודע את זה?"
"אתה זוכר שהיינו אצלו בפעם הראשונה? זוכר שהוא נתן את הדוגמה של אֶבל על אובדן אדם יקר? איך הוא יכול היה לדעת שיש להתאבל על האישיות שלו? והקטע עם הפרפר בספל? זוכר את זה? הרגישות הזאת לחוסר אונים? ההזדהות? זה קלאסי, שמואלוב", השיב רפ"ק מרקוס נחרצות. "כנס אל הניידת שמואלוב, אנחנו נוסעים".
ניידת המשטרה חצתה את רחובותיה השוממים והחשוכים של העיר. גשם עז ניתך על השמשה הקדמית. פקד שמואלוב הביט בדאגה ברפ"ק מרקוס השותק, שברקים אקראיים האירו את פניו וחשפו את הקמטים שנחרשו בהן. לבסוף נעצרה הניידת מול חומת אבן ארוכה. "מרקוס?" אמר פקד שמואלוב בחשש. "מה אנחנו עושים בבית הקברות?"
"מיד תדע הכל, שמואלוב. מיד תדע הכל. תוציא את דורון מהניידת", פקד עליו רפ"ק מרקוס ויצא מהרכב.
רפ"ק מרקוס הוביל את דורון בין שורות הקברים. בקושי ניתן היה לראות משהו מבעד לעלטה ולגשם העז. רגליו של דורון בוססו בבוץ, ומידי פעם כשל ונחבט במצבות, אך רפ"ק מרקוס המשיך להאיץ בו בחוסר סבלנות.
לבסוף נעצרו מול אחד הקברים. רפ"ק מרקוס בעט ברגליו של דורון, וזה נפל על ברכיו. מותש, רטוב ומפוחד הרים דורון את ראשו לעבר המצבה. ברק שהיכה לפתע האיר וחשף את החקוק עליה:
"ענבר שירשקוף. אישיות שמקום קבורתה לא נודע".
דורון פער את פיו בתדהמה וקולו נישא בצווחה שהדהדה ברחבי בית הקברות השומם.
"ככה אתה רוצה לגמור?" צעק עליו רפ"ק מרקוס, "אישיות מתה שאיש אינו יודע היכן היא? להפוך לערפד החי על ניצול אישיותם של אחרים?"
"לא", ייבב דורון, "לא, אני מצטער. פשוט לא יכולתי לשאת את הכאב הזה שהאישיות שלי גרמה לי, לא יכולתי לשאת את המחיר. אני כל כך מצטער".
"אה, אז אתה מצטער מה? שמעת את זה שמואלוב? הוא מצטער הבחור".
"אני רוצה אותה בחזרה. אלוהים, מה עשיתי? מה עשיתי?" דורון שמט את ראשו ופרץ בבכי.
רפ"ק מרקוס אחז בזרועו של דורון, הקימו על רגליו והחל מוביל אותו אל מחוץ לבית הקברות. בכניסה לבית הקברות, מצידו הפנימי, יכול היה דורון להבחין בשלט גדול:
"לא תרצח את עצמך"
"חומר למחשבה עבורך", אמר רפ"ק מרקוס והוסיף "הכל מסתכם בכך דורון, להיות אדון לעצמך. תמשיך לצעוד".
רפ"ק מרקוס סגר את דלת הניידת. "לעזאזל, השמוק הזה מרח לי בוץ על כל המושב האחורי", רטן.
שתי דמויות הגיחו לפתע מן האפלה, ופקד שמואלוב שלח את ידו אל עבר אקדחו.
שתי הדמויות נעלמו לתוך העלטה
"שמואלוב, זה בסדר. הם איתי", אמר רפ"ק מרקוס, ניגש אליהם ולחץ את ידו של הנמוך מבינהם. לאחר מכן שלף את ארנקו, הוציא ממנו מספר שטרות ומסר אותם לאיש. שתי הדמויות סבו על עקבותיהן ונעלמו לתוך העלטה.
"מרקוס, אתה מוכן אולי להסביר לי מה לעזאזל עשית עכשיו?" אמר רפק שמואלוב וניגב טיפות גשם ממצחו.
"אה, אלה שני חבר'ה שעובדים איתי במקרים כאלה. אתה מבין? לפני שאני מביא לכאן מישהו שניסה להיפטר מהאישיות שלו, הם מקימים במקום מוסכם דגם של מצבה עם כיתוב שאני מבקש ואת השלט הגדול עם ה'לא תרצח את עצמך'. זה עובד בכל פעם", חייך רפ"ק מרקוס. "אנחנו נסיע אותו הביתה עכשיו. בעוד יומיים-שלושה הוא יירגע. הוא לא יחשוב לעשות את זה שוב. עם כל הסחבת שיש היום בבתי המשפט, זה עדיף".
ד"ר שירה צנטר צעדה במסדרון המחלקה הסגורה ונעצרה מול דלת חדר מספר 13. לרגע השתהתה, ואז הקישה על הדלת, המתינה שתי שניות ופתחה אותה.
"שלום", פנתה אל המטופל שישב על המיטה שבפינת החדר. "דורון?"
"דורון לא כאן עכשיו", השיב המטופל. "דורון היה חלש. רצה להיפטר מהאישיות שלו בגלל בחורה".
"אז עם מי אני מדברת עכשיו?"
"זה רפ"ק מרקוס. היחידה לשימור תת-המודע. שאלה קצת מטומטמת, לא ד"ר?"
"אה, סליחה. כן, רפ"ק מרקוס, בפגישה הקודמת שלנו סיפרת לי שהחלטת לשחרר את דורון, שהוא הבין שהוא עשה טעות".
"כן, אבל תדעי לך שהיו מקרים שחבר'ה חלשים כמוהו ניסו לעשות את זה שוב".
"אני מבינה. אני אשמח לשמוע ממך על זה קצת. אלה שחוזרים על הניסיון הזה, למה הם עושים זאת?"
המטופל הביט בד"ר צנטר והשיב: "טוב, אבל זה אומר שתצטרכי לפתוח את המחברת הזאת שלך. הרי אנחנו יודעים כמה את אוהבת לכתוב, נכון ד"ר?"
ד"ר שירה צנטר סיימה את הפגישה עם המטופל מחדר מספר 13. בדרכה למשרדה פגשה את ד"ר מוגלי קורטז, אחד הרופאים הוותיקים והמוערכים במחלקה.
"ד"ר צנטר, הכל בסדר?" שאל ד"ר קורטז. "את נראית קצת מוטרדת".
"כן, אני בסדר. זה פשוט אחד המטופלים שלי".
"מה העניין?"
"זה מקרה מאוד מעניין. בחור עם הפרעה של ריבוי אישויות. הטריגר להתפרצות היה כנראה אהבה נכזבת".
"אהבה נכזבת?" ד"ר קורטז עיוות את פניו. "את בטוחה שאין רקע של התעללות בתקופת הילדות שלו?"
"לא, אין רקע כזה. יש את האישיות המקורית שלו, בחור רגיש בשם דורון אפרטוב. אישיות נוספת זה רפ"ק מרקוס – השוטר המפוכח שאינו מאפשר לו לפגוע בעצמו - ואישיות שלישית היא של פקד שמואלוב, שצופה על הכל מהצד ולא מתערב".
"אז מה מטריד אותך?"
"יש אישיות נוספת. אוהד שטראוס – בחור שכותב טורים משתפכים באינטרנט. אני לא מצליחה להבין איך הוא קשור לכל זה", השיבה ד"ר צנטר. "מוזר, לא?"
