תקראו לי "כוסון", מה אכפת לי
בעקבות המונולוג מהוואגינה שפרסמה ענת אבישר החלטתי לכתוב רשימה בנושא "הזין שלי ואני – רשמים, ציוני דרך ומבט לעתיד". לשם כך עימעמתי את האורות בבית, מזגתי לי קוניאק איכותי וניסיתי להיזכר ברגעים בחיי שבהם אילץ אותי הזין שלי להתעמת עם גילויים חדשים על עצמי ועליו. גלויות מהקצה
לא מזמן כתבה כאן ענת אבישר רשימה מעולה וחשובה על איבר המין הנשי
ויחסם של גברים ונשים אליו. חשבתי על זה קצת והחלטתי שגם אני רוצה לכתוב על מה שיש לנו שם למטה. אז כתבתי רשימה על הזין שלי.
אני מודה שמאוד הופתעתי לקרוא כמה מהתגובות לרשימה ההיא. הפתיעה אותי במיוחד תגובה של בחורה חמודה בשם סיון, שכתבה שאפילו בלכתה ברחוב, איבר המין שלה מהווה עבורה מקור לאנרגיה ולגאווה. קראתי והתמלאתי קינאה. מעולם לא חשבתי על הזין שלי כעל כור גרעיני קטן. תמיד חשבתי עליו שהוא... לא יודע, סתם שמוק?!
ברור לי שזה לא אותו הדבר ושאין מקום להשוואה (למרות שכולם יודעים שאנחנו משווים כל הזמן). אנחנו, הגברים, גבינו מהנשים מחיר כבד על כך שברירת המחדל בטבע היא נקבית. בינינו? אתן חייבות להודות שזה די מעליב. כפינו עליכן שמות מגוחכים ולחלוטין לא הולמים לאיבר הזה, בעוד שלעצמנו בחרנו את ה"זין" שכל כך מתאים לו, ובמיוחד כשאנחנו מתיזים את ה-ז' הזאת, כלומר הזה. אממ... הזאת. כשאני חושב על השימושים השונים של המלה "להתיז", די משעשע אותי שאנחנו נוטים להתיז את ה-ז' בכזאת קלות.
הטרמינולוגיה מסגירה חלק גדול מחוסר השוויון שבין גברים לנשים בכל הקשור ליחס אל איברי המין שלנו. למשל, כבר שמעתי לא פעם בחורות אומרות "על הזין שלי", אבל אני רוצה לראות את הגבר שיאמר "זה על הכוס שלי". למעשה, אני ממליץ לו לצלם את החברים שלו קודם. ככה, שיהיה לו למזכרת.
כשעוד ניסיתן, ברוב תחכומכן, להחזיר לנו בהפוכה והחלטתן שאם אנחנו קוראים לכן "כוסית" אז אתן תקראו לנו "כוסון", גיליתן, אולי להפתעתכן, שבניגוד אליכן, אנחנו לא חושבים כל כך לעומק. אף אחד מאיתנו לא מוחה "כוסון? מה, זה כל מה שאני בשבילך? כוס קטן?". אנחנו אוהבים להיות כוסונים. מסתבר שעמוק בפנים, בכל גבר קיים איזה דוגמן מסוקס שרוצה להיות כוס קטן.
אז החלטתי לכתוב רשימה בנושא "הזין שלי ואני – רשמים, ציוני דרך ומבט לעתיד". לשם כך עימעמתי את האורות בבית, מזגתי לי קוניאק איכותי וניסיתי להיזכר ברגעים בחיי שבהם אילץ אותי הזין שלי להתעמת עם גילויים חדשים על עצמי ועליו.
זה מתחיל כשאתה עוד תינוק, שכן ידוע שתינוקות מאוננים. זה לא שאני זוכר את זה, אבל בדיוק כדי להזכיר לך את כל אותם הדברים שאתה מעדיף לשכוח, המציא אלוהים, או מי שזה לא היה, את הדבר המוזר הזה שנקרא "אמא".
זה קרה כשהבאתי את מירית לארוחת ערב בפעם הראשונה. בהתחלה, כשאמא שלי התחילה לספר למירית איזה תינוק חמוד הייתי (למה הן עושות את זה? למה הן חושבות שזה רלוונטי?) עוד הייתי רגוע והקפדתי ללעוס את השניצל 12 פעמים בכל צד, אבל אז, אמא שכחה שמירית עוד לא 'אחת משלנו' והתחילה לפרט:
מלאך קטן וחרמן של אמא
"הוא היה כזה תינוק שמנמן וחמוד, שוכב לו ככה עם העיניים הגדולות האלה והבולבולון הקטן שלו", אמרה אמא וליוותה את דיבורה בתנועת זרת תזזיתית.
"אוי, איזה מלאך! אני זוכרת איך הוא היה שוכב על הרצפה בסלון ומתנועע קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, מחייך חיוך ממזרי חמוד כזה. מלאך קטן וחרמן של אמא. אה... עוד שניצל מירית?"
כך למדתי שתמיד הייתי מודע לאיבר הזה ולאפשרויות המהנות הגלומות בו. למעשה, הייתי מודע אליו עוד לפני שהייתי מודע לעצמי. אגב, את מירית לא ראיתי יותר אחרי זה.
אחר כך גדלתי ואפילו למדתי להתלבש לבד. הכל זרם על מי-מנוחות,עד שביום שישי אחד, כשהייתי בכיתה ה', התכוננתי לצאת למסיבת יום ההולדת של מישהו מהכיתה ונעמדתי מול אמא, כדי שתאשר שאני לבוש יפה: "נו, זה בסדר ככה אמא?" שאלתי כמו תמיד.
"כן חמוד, אבל תסדר את הבולבול",השיבה אמא וחייכה אלי.
"איך מסדרים את הבולבול?" שאלתי. "מה יש לסדר?"
"הוא בצד חמוד. תזיז אותו לאמצע".
"טוב, רגע" הסתובבתי, הכנסתי יד אל התחתונים, הזזתי את הבולבול לאמצע והסתובבתי חזרה. "ככה זה בסדר אמא?"
"כן חמוד. תהנה ואל תחזור מאוחר מדי".
וככה למדתי שלזין שלי, שאז עוד חשבתי שקוראים לו 'בולבול', יש מקום שהוא צריך להיות בו, ושזה לא עוד איבר שאפשר לזלזל בו. גם התחלתי להבין, שהוא משתנה עם הזמן וכופה עלי שינויים התנהגותיים.
אחר כך גיליתי את הזיקפה היזומה ואיך אפשר לעשות עם הזין תנועות של "בואי הנה" אם מכווצים את השרירים הטבעתיים (איזה מגניב זה, אה?), התחלתי להשוות ולעשות עוד כל מיני דברים שאין צורך לפרט.
סוג של מבחן גברות גברי
ואז, יום אחד, קמתי בבוקר, עמד לי והייתי צריך פיפי. הבחורות שקוראות אותי עכשיו לא תוכלנה להבין זאת לעולם, אבל הגברים כאן יודעים, שלהשתין בזמן זיקפת הבוקר בפעם הראשונה, זה אירוע מכונן בחייו של כל גבר. אני חושב שזה סוג של מבחן בגרות גברי.
כהרגלי, נעמדתי מעל האסלה, אבל אז הבנתי פתאום, שאם אני משתין עכשיו, אני משתין למעלה. "שוווווו, שווווו. נו, תרד. אני צריך להשתין", הפצרתי בו, אבל זה לא עזר.
חשבתי שאם אני אדחוף אותו קצת למטה זה יספיק. טעיתי.
עמדתי שם, מביט בו עם כובע הכבאי שלו, כמו אוחז בזרנוק משתולל בזמן שאני מייבב לעברו בקול מתחנן: "לא! לא! למטה, למטה!! שמאלה! שמאלה!! לא!! יותר ימינה. לא!!! אוייי פאק! אוייי פאק!!"
לך תסביר עכשיו למישהו למה השתנת על כל חדר האמבטיה. היום אני כבר יודע איך עושים את זה:
לוקחים מטר וחצי אחורה, מתכופפים, מבליטים החוצה את הישבן כמו דודה שחורה עבת בשר מהגטו בהארלם, דוחפים אותו קצת למטה (אבל לא יותר מדי!) ומתחילים, אבל לא לוחצים עד הסוף. כשהזרם מתחיל לדעוך, מתחילים לגרור רגליים ולהתקרב לאט לאט אל עבר האסלה עד שמסיימים. אני רוצה לראות עכשיו מישהי שתאמר "איזה כיף לכם שאתם יכולים להשתין בעמידה". האמינו לי, עדיף מחזור.
כך למדתי שלהיות בעליו של איבר כזה מחייב אותי לפתח כישורים מיוחדים שלא הייתי מודע להם. אגב, אם למישהו מהקוראים יש שיטה טובה יותר, אשמח אם יסכים לשתף.
וכמובן יש את עניין הצורה, הריח והטעם. זה לא ממש הטריד אותי, אבל אם חשבתי שסוגיות האלה רלוונטיות רק לנשים, באה מיכל ושינתה את הכל. את מיכל הכרתי באוניברסיטה, כשכבר חשבתי שאני יודע הכל על סקס. לילה אחד, לאחר סשן של סקס סוער, שכבנו ערומים במיטה ומיכל החליטה שהיא שילוב של מבקרת אמנות ומבקרת מסעדות:
"אתה יודע?" אמרה בעודה מלטפת אותי, זאת אומרת אותו "יש לך זין יפה". שתקתי. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה "מעניין למי אני יכול לספר את זה? אני חייב לספר את זה למישהו, אבל למי לעזאזל? למי?"
"כן, הוא יפה. גם יש לו טעם של שוקולד", הוסיפה.
אוקיי. עד כאן! אכלתי שוקולד היום? -כן. שטפתי ידיים אחר כך? –כן, פעמיים ועם סבון. אלוהים אדירים! יש לי זין בטעם שוקולד!!!
"שהשתן לא יעלה לך לראש, אתה שומע?"
בלילה, אחרי שנרדמנו, חלמתי שאני זין יפה ושנשלחתי לייצג את המדינה בתחרות היופי העולמית של הזיינים שנערכה בחסות יצרנית הממתקים "הרשי". עמדתי נרגש על הבמה בלאס וגאס וסיפרתי שהחלום שלי זה שלום עולמי בין כל הזיינים בעולם. כשהמנחה שאלה אותי מה דעתי על הזיינים העקומים, הרצנתי ועניתי שאני חושב שהם זיינים עם רגשות ממש כמו כולנו. כל הזיינים בקהל מחאו לי כפיים. האמת? התרגשתי, אבל בשלב שמלות הערב התעוררתי בצווחה שטוף זיעה קרה.
ניגשתי לחדר האמבטיה לשטוף את הזיעה מפניי ואז הבטתי בו. לא הייתי בטוח שאני רוצה שהוא יתחיל לחשוב שהוא יפה. "תירגע", אמרתי לו "שהשתן לא יעלה לך לראש, אתה שומע?"
אבל אז נזכרתי שהוא זין – הוא חייב שהשתן יעלה לו לראש, אז הוספתי "טוב, קבל ביטול על הקטע עם השתן, אבל שלא תתפוס לי תחת. תזכור שאתה סתם זין". אבל מסתבר שזה לא ממש עזר.
למחרת פגשתי את יורם בקמפוס. "הכל בסדר איתך?" שאל.
"כן, הכל בסדר גמור, למה?"
"לא יודע, יש לך מין מבט כזה של 'לי יש זין יפה ולכם לא'. מה קרה? היא אמרה לך שיש לך זין יפה?"
"כן, איך אתה יודע?"
"בחיי אתה ליצן", אמר יורם. "הן תמיד אומרות את זה. לכולם. זה קטע מוזר כזה של זוגיות, אתה לא יודע את זה?"
"לא. מה זאת אומרת קטע מוזר של זוגיות? אתה רוצה לומר לי שהוא לא באמת יפה?" שאלתי בחשש.
"ברשותך, אני אתעלם מהחלק האחרון של השאלה שלך, אבל תדע שהן עושות את זה תמיד. תחשוב על זה רגע, הרי גם אתה עושה את זה – 'אני מת על התחת שלך', 'כמה שהחזה שלך יפה' וכו' גם כשזה לא ממש נכון. אצל כולנו קיימת התחושה שבני הזוג שלנו מצפים שנחמיא להם על חלקים שונים בגוף שלהם. לא צריך להתייחס לזה ברצינות".
"אהה, הבנתי", מלמלתי מאוכזב. לאחר מספר שניות של שתיקה מביכה שאלתי: "טוב, אז על מה נדבר עכשיו?"
"לא יודע" אמר יורם ומשך בכתפיו "אולי על הגותו של האדם הבודד בחברה האורבנית בעידן הפוסט-מודרניסטי?"
"אה, אוקיי".
האמת? אני קורא את מה שכתבתי וקצת מתבייש. מעבר להערות המתבקשות של חלק מהמגיבים על אמא שלי (וזה בסדר), אני לא חושב שזה ממש הצליח לי, הניסיון הזה לכתוב רשימה דומה על "הזין שלי ואני – רשמים, ציוני דרך ומבט לעתיד". זה ממש לא דומה למה שהיא כתבה ברשימה שלה. כנראה שזה באמת שונה אצלנו ואצלן. כמה שאנסה לחשוב עליו כעל משהו שמשפיע עלי ביומיום, מגדיר אותי באופן מודע בכל רגע נתון או מהווה מקור לאנרגיה מיוחדת האופפת אותי בלכתי ברחוב, בסופו של דבר הקשר בינינו מאוד פשוט: אני מכניס אותו למקומות שאני משתדל לבחור עבורו בקפידה, והוא מצידו מכניס אותי לצרות מידי פעם בפעם ועוזר לי לשמור על שיווי משקל. לא הרבה יותר מזה בינתיים.
אחרי הכל, אני נאלץ להודות שכמה שאני שמח בו, בשורה התחתונה, עבורי הוא... לא יודע, סתם שמוק?!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
