מי מפחד מארוטיקה?

האם גם אתם, כמוני, לפעמים מעדיפים להיכנס למיטה עם ספר טוב במקום עם בן/בת זוג? האם גם עבורכם, כמו עבורי, קריאת ספר היא חוויה כל כך אינטימית, עד שהדבר האחרון שמתחשק לכם, זה שמישהו ישתחל לכם מתחת לשמיכה וידרוש שתכבו את האור? ומה קורה לכם כשאתם קוראים ספר ארוטי? לא, אני לא מדברת על פורנוגרפיה נחותה, אלא על יצירות מופת מרטיטות, ספרים שהקריאה בהם מעניקה חוויה עמוקה ומספקת, לא רק מבחינה רוחנית-אינטלקטואלית, אלא גם מבחינה ארוטית. כשאני קוראת ספר כזה, אני הופכת לאדם יותר ידידותי לסביבה.

פרויד טען שמה שמניע את החוויה האנושית הוא האנרגיה המינית – הליבידו שלנו. גם אם לא נקבל את התיאוריה הפרוידיאנית, קשה להתכחש לעובדה, שהחשק המיני הוא מרכיב מהותי מקיומנו, וספרות היא הרי מראה המשקפת את טבע האדם. האם כיום, עשרות שנים אחרי המהפכה המינית, נכתבים ספרים נועזים ומשוחררים יותר מאלה שנכתבו בעבר? האם הספרות בת זמננו פחות שמרנית מבעבר? האם יותר סופרים מעזים לכלול בספריהם קטעים ארוטיים המתארים את הדחף המיני האנושי?

לעתים נדמה לי, שבעניין הזה אנחנו נעים בזיגזג, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה. אחרת איני יודעת להסביר את העובדה, שהספרים הארוטיים שהרשימו אותי במיוחד, נכתבו במאה הקודמת. למה איני מצליחה להיזכר בשום ספר חדש ונפלא המכיל כמה עמודים נוטפי מיניות בריאה (או חולנית)? אולי אנו הולכים והופכים שמרנים יותר? שמרנות היא תולדה של פחד מפני שינוי. אולי עולם תאגידי הענק, המחשבים הממוזערים והכוכבים הנולדים, שבו אנו חיים, מלא המוני אנשים מבוהלים, כולל הסופרים שבינינו, כולל אני עצמי, אנשים שרק הולכים והופכים מפוחדים יותר, ולכן גם שמרנים יותר? אני מקווה שלא, כי בעיני, שמרנות היא ההיפך מלברוא משהו חדש, ההיפך מיצירה. שמרנות מנציחה את הקיים, חונקת את היצריות, וגרוע מכך - מדכאת את שמחת החיים שלנו.

ולאחר שהתגברתי על השמרנות המתחסדת שתקפה אותי בבואי להמליץ כאן על הרומנים הארוטיים שאני הכי אוהבת, בחרתי בחמישה ספרים שבעיני הם נפלאים.

"הייתה לוקחת את ידי בידה ומלטפת את גופה.

היד שלי הייתה מטיילת בין שדיה ועוצרת ליד פטמה גדולה כמו תות שדה. 'נו, אברום לייב, תנשק לי את הפטמה.' מבלי לצפות לתשובה הייתה מצמידה את פני בכוח אל שדיה. מאוד לא אהבתי את זה. עוד יותר גרוע היה כשהייתה מכריחה אותי להכניס את ידי לתחתוניה".

רומן מכמיר לב ומצחיק עד דמעות המתרחש בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. גיבור הספר הוא ילד יהודי בן שמונה, יתום מאב, דבר שהוא יתרון בעיניו, כי חברו חוטף מכות משני הוריו ואילו הוא - רק מאימא. הילד נשלח אל דודה אסתר, כדי שזו תשמור עליו, אלא שדודה אסתר היא זונה, ובמקום שהיא תשמור עליו, הוא זה השומר עליה, על סדר התור והסדרי התשלום של הלקוחות. למעשה, הוא הופך לסרסור שלה, משוטט לבדו בעיר הפולנית לודג´ ומתחבר לטיפוסים מהעולם התחתון היהודי - עולם של כאב גדול, חום אנושי והרבה הומור. ספר נפלא, שהשפה שלו, התקופה שבה הוא מתמקד, וההומור מזכירים את בשביס-זינגר.

"הר אדוני" מאת ארי דה לוקה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו (ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה)

"השדיים שלה גדלים יותר מהר משרירי הבומראן שלי. היא נותנת לי לגעת בהם. הם קשים, הבולבול שלי מזדקף ויש לי רוק בפה. היא שואלת אם אני רוצה את הידיים שלה, ואני אומר, לא, מריה, אל תעשי לי את הדברים של הזקן".

הנובלה הנפלאה של דה לוקה היא סיפור אהבה המתרחש בנאפולי בין ילד בן 13 לשכנתו בת גילו, מריה. אימו של הגיבור הולכת ודועכת ממחלה קשה בבית חולים, אביו עסוק בטיפול בה, והילד נשלח לעבוד כשוליה בנגרייה על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. מריה כבר מכירה את "הגועל של החיים", כי היא נאלצת לשלם בגופה את שכר-הדירה לבעל-הבית, לעשות לו את "התענוג של הגברים", שכן הוריה אינם מסוגלים לעמוד בתשלום. האופן שבו רוקם דה לוקה את סיפור האהבה המרטיט המתפתח בין שני הילדים הנטושים, צובט בלב ומותיר את הקורא נדהם ונסער מהכֵּנוּת העצומה שבה הוא כתוב.

"כשמתחה את גופה בכדי לזרוק את התפוח השדוד לתוך האח הרגשתי איך גופה הצעיר, שוקיה החצופות והתמימות וישבנה העגול מעתיקים את משקלם בחיקי, על גבי חלצי המתוחים המתענים והחורשים בגניבה... הייתי שרוי מעל לכל פגעי הלעג, מעל לכל אפשרות של תגמול."

הומברט-הומברט מרצה לספרות בן ארבעים אחוז תשוקה ללוליטה, ילדה בת שתים עשרה. כ"צייד מכושף" הוא מנסה בסבלנות מטורפת להפוך את חלומו למציאות. כמיהתו להיות בקרבתה של לוליטה, דוחפת אותו להתחתן עם אימה, ולאחר שהאם נדרסת, הפנטזיה החולנית שלו מתגשמת. מבעד לסדקים בהזייתו הקודחת של הומברט ניבטת אלינו לוליטה "האמיתית" - ילדה שעולמה הוא עולם של שבועוני קולנוע וכוכבי טיפש-עשרה. באמצעות דמותו של הומברט, המתפעם-סולד מעצמו, ממחיש נאבוקוב את ההפרדה המוסרית הקיימת בין החופש שבאמנות לבין המוסר שבחיים, וכן את המסכות המסתירות את מאווייו האפלים של האדם. "לוליטה" הוא רומן מתוחכם עד אימה, אבל גם קריא, מצחיק ומהנה מאוד.

סיפור יווני חושני ומלא תאווה המתרחש בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ארבעה חברים חיים חיי בורגנות, ורק אחד מהם, לואיס, "טורף" את החיים. לואיס הוא טיפוס הרואי עד גיחוך, אבל למרות הפתטיות שלו, ולמרות שהוא נכשל שוב ושוב, הוא אינו מפסיק לנסות, וחבריו מקנאים בו על האומץ שלו לחיות: "לעומתו, כולנו פחות או יותר ננסים. לא מגיעים לקרסוליים שלו..."

"שיער צבוע אדום" הוא רומן מעורר השראה ומתגרה, הנטוע ביוון פצועה ומדממת, המנסָה להתעורר מחלום הבלהות של מלחמת האזרחים. יותר מכל, זהו ספר מלא אהבה על נשים. נשים עסיסיות, מלאות צער ומלאות שמחה, נשים הגודשות סיפוני יאכטות, בתי-זונות, טברנות, בקתות עלובות, דירות פאר, והכול בכתיבה משוחררת עליזה ועצובה.

"מאהבה של ליידי צ'טרלי" מאת ד.ה. לורנס,מאנגלית: אהרן אמיר (עם עובד)

אחד הרומנים השערורייתיים ביותר שנכתבו עד היום. ספרו האחרון של לורנס. סיפורה של קוני, שנישאה ללורד קליפורד הצעיר והאתלטי, אשר חזר ממלחמת העולם משותק בפלג גופו התחתון. גופה הצעיר של קוני הרעב למגע אינו נותן לה מנוח. היא משוטטת חסרת מנוחה ביער המקיף את בית האחוזה, נתקלת במלורס, שומר היער הקשוח, ובינו לבין הליידי מתפתח רומן לוהט.

הספר נדפס לראשונה ב-1928 באופן פרטי בפירנצה ובפריס, ומיד נאסר לפרסום באנגליה ובארה"ב, איסור שהותר רק ב-1960. כשקוראים את הספר כיום הוא נראה תמים, וכמעט פוריטני. בהקדמה שלה לתרגום החדש של הספר כתבה דוריס לסינג, שלורנס כתב הרבה שטויות על המכניקה של המין. למשל, היא כותבת, הוא לא הזכיר את הקליטוריס וספק אם הכיר אותו, אך התיישנותם של התיאורים המיניים אינה גורעת מהספר, לדעתה, וכיום היא קוראת אותו כרומן אנטי-מלחמתי, מהחזקים שנכתבו אי-פעם.

• הרומן השלישי של חנה גולדברג, "דיבה", ראה לאחרונה אור בהוצאת כתר. קדמו לו הרומנים "אף מלה על אהבה" ו"כשהחיים יתחילו", וכן כ-400 שירים מולחנים ("אין סוסים שמדברים עברית", "נאחז באוויר", "לא רוצה לזמביה" ועוד) וספרי ילדים רבים.
  

• חיים באר, אסתי ג. חיים, אורן נהרי, אלונה קמחי, ניר ברגמן ועוד רבים וטובים ממליצים על ספרים במדור "ספרים על הסכין"