מה עושים נגד משמיצים ברשת שאין להם כתובת?

במרכזו של הדיון על האיזון בין הזכות לאנונימיות ברשת לבין הזכות לשם טוב, נמצאת כתובת ה-IP - אותו רצף מספרים שצמוד לכל פעילות של גולש באינטרנט, ומהווה אמצעי זיהוי ייחודי, במידה שרוצים להגיע לגולש כי השמיץ בתגובות או בפורומים, החזיק תכנים בלתי חוקיים במחשב שלו, או הפיץ קבצים מפירי חוק. השימוש בכתובת IP מבחינה טכנית, הוא בעייתי מאוד, ובמקרים רבים לא מביא לזיהוי. הדוגמה הבולטת לכך היא בתי קפה המאפשרים לגלוש בהם באופן חופשי.

כשכתובת ה-IP כלל לא נרשמת, תהליך הזיהוי נהיה מסובך אף יותר - שתי סטודנטיות מאוניברסיטת ייל חוו את זה באופן אישי. הסטודנטיות הגישו תביעה נגד שני גולשים אלמונים (John Doe) לאחר שאלה השמיצו וקיללו אותן בפורומים באתר AutoAdmit. מנהלי האתר לא מסרו את הפרטים - מכיוון שהם לא מתעדים את כתובות ה-IP של הגולשים שלהם.  

על פי דיווחים ב-Slashdot וב-Arstechnica, עורכי הדין של הסטודנטיות לא התייאשו - והם עדיין ממשיכים לחפש את אותם "משמיצים אנונימיים", ובכל מחיר. לאחר שיצאו בקריאה לגולשים לצאת מארון האנונימיות ולא נענו, התחקו עורכי הדין אחרי הודעות נוספות החתומות על ידי הגולשים המשמיצים וגילו שאותם גולשים פירסמו קישורים לכתבות באתרי חדשות שונים.

חשבו לעצמם עורכי הדין: אם הם פירסמו קישורים לאתרים - הם בוודאי ביקרו בהם, לא? עורכי הדין פנו לאתרים (ביניהם גם אתרים גדולים, דוגמת אתר עיתון ה"וושינגטון פוסט", שלו מאות אלפי מבקרים ביום) וביקשו לקבל רשימה של כתובות IP של גולשים שקראו את הכתבות הללו סמוך לפירסום הקישורים בפורום. בעלי האתרים סירבו בנימוס בטענה שזה לא ממש אפשרי. אך עורכי הדין פנו לבית המשפט וביקשו לקבל את הפרטים.