אבאל'ה - קורותיו של אב מאוהב

היי, יש לי זין

הצום המיני המתמשך הוא אחד האספקטים המרכזיים של ההריון. למה אופף אותו קשר כזה של שתיקה?

ניצבתי עירום מול המראה בחדר האמבטיה בניסיון להחליט בפעם האלף חמש מאות האם המנוי לחדר כושר מוכיח את עצמו, או לא. כשאשתי עברה בסמוך, קראתי לה כדי לשתף אותה בממצא מרעיש למדי.

"תראי איזה קטע", הפניתי את תשומת לבה, "יש לי זין!".

אשתי הופתעה. ואפשר להבין אותה. הפעם האחרונה שהיא ראתה אותי עירום לגמרי היתה בסביבות ההתנתקות. היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש בחומרה מסוימת, אבל נראה היה שבמונחים כלליים היא נוטה לאשר את האבחנה שלי.

"יש לך רעיון מה אני יכול לעשות איתו?", אני מנסה להבהיל אותה, "לא, כי חשבתי, את יודעת, מכיוון שאנחנו כבר ממילא לא משתמשים בו, אולי אני יכול לתרום אותו למישהו שכן יכול להביא בו תועלת? אבל הסתכלתי על כרטיס האד"י שלי ותרומה מסוג כזה לא מופיעה שם. אולי יש איזה חייל שבלבנון, את יודעת, נפצע באופן מביך, ואני יכול לעזור לו. מה את אומרת?

"אני חושבת שאולי כדאי שתשמור אותו בינתיים", היא מקניטה אותי בהבעה מיתממת, "מי יודע, אולי בעוד כמה שנים נרצה עוד ילד. וחוץ מזה, מה אכפת לך, זה ממילא לא תופס הרבה מקום".

תקופת ההתנתקות במהלך ההריון ולאחר הלידה (איור: אנגלמאיר)

לא תופס הרבה מקום, הא? חוצפנית. אבל כל הדיאלוג הזה חסר חשיבות, מפני שהוא רק נועד לקרב אותה אליי. ברגע שהיא מאבדת ריכוז, אני תופס אותה ומנסה לגרור אותה לתוך חדר האמבטיה. אבל השדה הקטנה ערמומית וחזקה והיא מצליחה לחמוק ממני שוב. מכיוון שעל הנייר היא עדיין מחלימה מפצעי הלידה, אני מוותר לה. אבל שנינו יודעים שהיא חיה על זמן שאול, ושיום הדין שלה מתקרב בצעדי ענק. כשאני צועק את זה אחריה, היא צוחקת. אין דבר, תצחקי עכשיו, אבל בפעם הבאה שנעשה אהבה, כדאי שתזמיני לפה רופא, כי זה יהיה כל כך חזק שאת שוב תצטרכי אפידורל ותפרים. עוד פעם היא צוחקת. אני כנראה משתגע, כי אפילו הצחוק שלה מחרמן אותי.

גם הלילות לא קלים: אתמול חלמתי שאני נוסע לבד על כביש מהיר. לפתע אני רואה מיניבוס ורדרד הנוטה על צידו בשול הדרך. אני עוצר כדי לעזור ומתברר שהמיניבוס מסיע קבוצה של דוגמניות לבגדי ים, הנמצאות בדרכן לצילום קטלוג נועז. הבנות איבדו את דרכן, והן זקוקות להדרכתו של זכר מבוגר. אני עוזר להן להתמצא ולאסירות התודה של הבנות פשוט אין גבול. הן מתנפלות עליי מכל עבר ומודות לי בכל דרך אפשרית. רק אחרי שהתכסיתי לגמרי בשמן שיזוף, התעוררתי עם חיוך של חתול שנפל לקערה של שמנת. כשאשתי שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שחלמתי שניצחנו בלבנון ושכל השבויים חזרו הביתה. לשבריר של שנייה היה נדמה לי שהיא קנתה את זה. אם יש משהו שהנישואים מלמדים אותך, זה להמציא שקרים מעולים במהירות שלא תיאמן.

בכל מקרה, הצום המיני המתמשך (נאמר, שבועיים לפני הלידה וכמעט שלושה חודשים אחריה) הוא, מנקודת מבט גברית, אחד האספקטים המרכזיים של ההריון, ואפשר רק להשתומם מדוע קשר הרמטי כזה של שתיקה אופף אותו מכל עבר. אין זה סוד שאחרי בצורת ממושכת שכזו תחושתו של כל גבר בריא בגופו ובנפשו היא - אם לנסח את זה בשפה פשוטה מאוד, אולי פשוטה מדי – ויסלחו לי יפי הנפש, ארגוני הנשים, השדולות למיניהן ומנסחי מילוני הפוליטיקלי-קורקט - שאם אתה לא מזיין מישהו (בשלב הזה אתה מוכן להתפשר גם על משהו) תוך יום-יומיים, כדאי מאוד יהיה לקשור אותך ברצועה לאיזה עץ.

בינתיים, איפוק, בגרות ושליטה עצמית הם צו השעה. או במילים אחרות, פנטזיות וזיכרונות. סקרלט ג'והנסן המסכנה כבר קיבלה אצלי נקע בשפתיים, ואת כל האקסיות שלי התשתי באורגיות אינסופיות. מצד שני, חייבים להודות שיש משהו מעורר מאוד וצעיר מאוד בלהיות חרמן. מן הסתם, זו עוד פריבילגיה שרק גברים נשואים יכולים ליהנות ממנה לאורך זמן.

הדייט הראשון שלנו

ואז, משום מקום, בלי שום הכנה מוקדמת, היא החזיקה את פניי בשתי ידיה הקטנות, הביטה בי בריכוז ואמרה את זה

זה היה מהימים האלה, שאתה עוצם עיניים ורק מתפלל שהם יעברו כמה שיותר מהר: היומן שלי נראה כמו שדה מוקשים של פגישות מגוחכות עד הזויות, משמרות עריכה משמימות ומשוכות בלתי עבירות של קריאה וכתיבה, מקושט בחורים ענקיים של כלום מעשי ועקרוני. אם היה למצב רוח הזה ריח, הוא היה של גופרית. ברגע האחרון אני מבטל פגישה מיותרת במיוחד וחומק לחדר השינה בניסיון נקלה ונואל לגנוב לעצמי שעת שינה פיראטית: לא מאושרת, בלתי-מדווחת ובלתי-מתואמת.

כצפוי, אני צולל מייד למערבולת של סיוטים מחרידים שכולם קשורים לילדה: כלבי פרא נובחים לעברנו וחושפים שיניים רצחניות, האדמה רועדת ולא מפסיקה, בורות עמוקים נפערים מכל עבר, הים התיכון גואה ומציף את גוש דן כולו. אני לא מצליח להגן עליה, ומתעורר שוב ושוב שטוף זיעה קרה. חמת היום, שואת הלילה - כתב המשורר, וצדק בכל מילה.

כדי להיצמד בכל זאת לאיזה פן חיובי של החיים, אני מוצא את עצמי ניצב בפתח המשפחתון, מפתיע את עצמי ואת הגננות כשאני דורש לקבל את הקטנה מוקדם מהצפוי. למזלי היא לא ישנה, ותוך כמה דקות אני כבר מחבק את החבילה הצוחקת. מייד כשאנחנו לבד אני נצמד אליה. איך לקרוא לאנרגיה הזורמת ממנה? זכה. איו מילה אחרת. העיניים העמוקות, הבולעות את העולם בשקיקה. הלחיים האפרסקיות. הפה האדום, הקטן, הרטוב, המזדרז לטעום את העולם בלשון שלופה. הנשימה הנחטפת לנוכח כל התרגשות של מראה או צליל חדש. תארו לכם: לראות פרח אדום ולא לדעת שזה פרח ושזה אדום. בלי שמות, מילים, תארים, כינויים או דימויים, מה נשאר? רק היופי עצמו. כל תינוק נולד גאון. ובתהליך שאנו מכנים אותו חינוך, אנחנו משחיתים את תודעתו במושגים הבינוניים שלנו: מותר, אסור, אוי ואבוי, תגיד תודה, לא אומרים איחסה. במקום שנלמד מהם לשתוק, אנחנו מלמדים אותם לדבר.

בימים כאלה אני מרגיש שיותר משאני משגיח עליה, היא שומרת עליי. מעלימה בלי שום מאמץ את השדים השחורים שמכרכרים סביבי ורק מחכים להזדמנות לתקוף. ההסנפות הארוכות מהנקודה החמה והפועמת שבין הצוואר לכתף שלה נכנסות ישר אל הלב, ומטהרות אותו. היא לא רק ממתק. היא גם תרופה. לא סתם אנשים אומרים שהם "חולים" על הילדים שלהם. גם אני מרגיש שכל מגע איתה מבריא אותי, שבמחיצתה אני מחלים ממשהו.

הלכנו לטייל והגענו, כמו תמיד, לים. היא משחקת בכדור מרעיש ונואמת נאומים, ואני מעשן סיגריה. כשאני מנשק אותה היא צוחקת, אבל מסיטה את פניה. מי יכול להאשים אותה? הריח שמשאיר אחריו העישון הוא בטח נורא, וגם הזיפים שלי לא בדיוק עשויים ממשי.

ואז, משום מקום, בלי שום הכנה מוקדמת, תולעת המשי מחזיקה לפתע את פניי בשתי ידיה הקטנות, מביטה בי בריכוז ואומרת, כאילו יותר לעצמה מאשר לי:

א-ב-א! 

אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים (איור: אנגלמאיר)

אם הייתי משתעל, הייתי מפספס את זה. אבל לא השתעלתי ולא פספסתי. להיפך. שמעתי הכל. מהתחלה ועד הסוף. פשוט. צלול. ברור. לא מוטל בספק ובלתי ניתן לפרשנות. היא אמרה אבא, והתכוונה אליי. אבא, אני? אני אבא של מישהו?! הילדה כבר בת יותר מחצי שנה ואני עדיין לא מבין איך זה יכול להיות שאני אחראי על החיים החדשים האלה.

איך זה היה? זה היה כאילו מישהו חיבר לי את הלב לעפיפון גדול, שרוח גדולה באה ולקחה אותו בבת אחת לגובה של חמישים אלף מטר ושם למעלה נדלקו בבת אחת כל הזיקוקים שבעולם וכל המלאכים התחילו לשיר. לילות נטולי שינה? מחיקת האישיות? בכי? קרצוצים? הכל נשכח, נמחק, נסלח, היה כלא היה. העולם, ייאמר לגנותו, לא עצר מלכת. הגלים מתנפצים אל החוף, כלב רץ אחרי מקל, זוג משחק מטקות. ערב יורד.

יושב לו גבר לא מגולח על ספסל מול הים, ראשו מונח על בטנה של תינוקת קטנה בעגלה, היא סוטרת ברכות על פניו הדומעות וממלמלת בינה לבין עצמה. מי פילל שכך ייראה אחד הרגעים היפים בחיי.