הניצוץ

מדף הספרים בעברית על קולנוע התעשר בשנים האחרונות באופן משמעותי. זו מגמה מבורכת שאמורה לשמח לא רק יוצרים מהתחום, אלא את כל מי שצופה ואוהב קולנוע - ובוודאי מי שרוצה ליצור בתחום. הנה חמישה ספרים נעימים לקריאה ורבי השראה על קולנוע:

"היצ'קוק / טריפו", מאת פרנסואה טריפו, תירגמה מצרפתית: הילה קרס (בבל / האוזן השלישית)

ספר מופת על אהבה והבנה של קולנוע, שבו משוחח הפרשן ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו ("ארבע מאות המלקות", "ז'יל וז'ים", "לילה אמריקאי") עם במאי הקולנוע הגאון אלפרד היצ'קוק ("פסיכו", "חלון אחורי", "האיש שידע יותר מדי", "הציפורים") על סרטיו.

הנה, למשל, ההסבר הקלאסי של היצ'קוק על ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו יושבים ומדברים, יש אולי פצצה מתחת לשולחן הזה, והשיחה שלנו כל כך שגרתית, לא קורה שום דבר מיוחד,

ופתאום: בום, פיצוץ. הקהל מופתע, אבל לפני שהופתע, הוא צפה בסצנה שגרתית לחלוטין, נטולת עניין.

"עכשיו בוא נבחן את המתח: הפצצה מתחת לשולחן, והקהל יודע זאת, כנראה משום שראה את האנרכיסט מניח אותה שם. הקהל יודע שהפצצה תתפוצץ בשעה אחת, והשעה רבע לאחת – והתפאורה כוללת שעון קיר. אותה שיחה יומיומית נעשית לפתע מעניינת מאוד, משום שהקהל משתתף בסצנה, מתחשק לו לומר לדמויות שעל המסך: 'אתם לא צריכים לספר סיפורים כל כך בנאליים, יש פצצה מתחת לשולחן והיא תתפוצץ עוד מעט'. במקרה הראשון, הענקנו לקהל חמש עשרה שניות של הפתעה ברגע ההתפוצצות. במקרה השני הענקנו לו חמש עשרה דקות של מתח".

"אהבנו כל כך", מאת דני מוג'ה (מפה)

ניסיון יחיד בעברית לאגד בספר את רשימת "מאה הסרטים הטובים של כל הזמנים", שעל כל אחד מהם כתב דני מוג'ה סקירה קצרה והסבר על מקומו בהיסטוריה של הקולנוע. הרשימה הורכבה, כמובן, על פי טעמו האישי של מוג'ה (ואכן, בסוף הספר נכללות רשימות שהרכיבו אחרים), אבל היא יכולה בהחלט להוות בסיס לרשימת סרטים שכל אוהב קולנוע חייב לראות - אם לא את כולם אז את רובם.

הנה מעט ממה שכותב מוג'ה על הסרט שנתן לספר את שמו, "אהבנו כל כך" (איטליה, 1974): "סרט מורכב ורחב-יריעה הנע בשלושה מישורים: סיפורה הפוליטי של איטליה בשלושים השנה שבין תום מלחמת העולם לאמצע שנות השבעים, חייהם של שלושה פרטיזנים והאישה שביניהם לאורך אותה תקופה, ותולדותיו של הקולנוע האיטלקי המתפתח במקביל. הסיפור הציבורי והסיפורים הפרטיים שלובים זה בזה באופן משכנע, והעיסוק במדיום עצמו (הכולל תחלופות סגנון ומשחק בתחבולות קולנועיות מבריקות) הופך את סרטו עטור הפרסים של אטורה סקולה ליצירה חכמה ומרגשת כאחת".

זהו בעצם ספר לימוד שאינו מלמד איך לעשות קולנוע אלא איך "לקרוא" קולנוע - ובעיקר שם דגש על פענוח ביטוייו החזותיים, ולא דווקא המילוליים או העלילתיים.

ההסברים מודגמים בתמונות מתוך המון סרטים, שכל אחת מהן מנותחת באופן מפורט ומעמיק. למשל, מתחת לתמונתה של השחקנית כרמן מאורה, פפה מ"נשים על סף התמוטטות עצבים" של פדרו אלמודובר, היושבת לבדה בצדו של ספסל ארוך, נכתב: "מה לא בסדר בתצלום הזה? דבר ראשון, הדמות אינה נמצאת במרכז הקומפוזיציה. אינה סימטרית, אינה מאוזנת למראית עין משום שהמרחב ה'ריק' בצדה הימני תופס יותר מחצי השטח הנראה. אמנים ויזואליים משתמשים, לעתים קרובות, ב'מרחב שלילי' כדי ליצור ריק בתמונה, תחושה שמשהו חסר, משהו שלא מבטאים במלים. במקרה זה, הגיבורה ההרה (מאורה) נזנחה זה עתה על-ידי אהובה. הוא אומנם חזיר בזוי, אבל היא עדיין אוהבת אותו, אהבה לא מובנת וסוטה. הנטישה הותירה בחייה מקום ריק וכואב".

אחד ממדריכי התסריטאות הטובים הקיימים בעברית. ספר מקיף ויעיל למדי שכתב מי שמכנה את עצמו - במסגרת יחסי הציבור שהוא עורך למרתוני הכתיבה שהוא מקיים ברחבי העולם ובישראל - בשם "הגורו של התסריטאות". אמנם "סיפור" יכול בהחלט לשמש כן-שיגור ראשוני לכתיבת תסריטים, אלא שיש לו חולשה אחת בולטת, שהוא נכתב מתוך התבוננות חיצונית במלאכת הכתיבה, ולא מתוך ניסיון - ולפיכך הבנה עמוקה - של התהליכים הפנימיים הכרוכים בהולדת יצירה.

הנה תובנה נבונה מהספר: "מהרגע שבו חווה הפרוטגוניסט את המאורע המחולל, הוא נכנס לעולם שקיים בו חוק הקונפליקט - דבר אינו מתקדם בסיפור שלא באמצעות קונפליקט".

"על הכתיבה", מאת סטיבן קינג (מודן)

שילוב מוזר ומעניין בין מדריך כתיבה לאוטוביוגרפיה של אחד הסופרים האהובים והמצליחים ביותר בעולם, שרבים מספריו עובדו לסרטים אהובים ומצליחים בפני עצמם ("אני והחבר'ה", "חומות של תקווה", "מיזרי",

"הניצוץ" ועוד). חוץ מסיפור חייו המדהים של מי שנעזב בגיל צעיר על ידי אביו והתמכר דווקא בשיא הצלחתו לסמים קשים, כולל הספר הארות רבות על מלאכת הכתיבה, חלקן חיוניות להפליא.

קינג מספר: "אני אוהב לכתוב עשרה עמודים ביום, שמסתכמים בכאלפיים מילה. פירושו של דבר 180,000 מילים בשלושה חודשים, אורך נחמד לספר – משהו שהקורא יכול לשכשך בתוכו בשמחה, אם הסיפור מסופר היטב ונותר רענן. בימים מסוימים אני כותב את עשרת העמודים האלו בקלות; כבר בשעה אחת-עשרה וחצי בבוקר אני יכול לקום ולצאת לעשות סידורים, שמח וטוב לב כמו עכבר בנקניק. אך ככל שאני מזדקן, אני מוצא את עצמי אוכל צהריים ליד שולחני, ומסיים את עבודת היום בסביבות אחת וחצי... רק בנסיבות מכבידות ביותר אני מרשה לעצמי לקום לפני שכתבתי אלפיים מלים".

.

קובי ניב הוא ראש מגמת התסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. ספר בעריכתו, "מתחת לאף", רואה אור בימים אלה

• עוד ספרים על הסכין