דור עצבני: הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור
לאן נעלמה הסבלנות? מתי נהיינו כל כך קצרי רוח? הרי אנו עוברים אינספור דייטים רק כדי למצוא את אהבת חיינו. אתם חושבים שאחרי החתונה נגמרת העבודה הקשה?
סבי ז"ל וסבתי, תיבדל לחיים ארוכים, היו נשואים כמעט 61 שנים. מהמתואר לעיל ברור כי לא היו אלה שנים קלות. אבל האהבה, הכבוד ההדדי ובעיקר הסבלנות, הם אלה שהחזיקו את הזוגיות המופלאה ביותר שראיתי מימיי.
אני חולקת איתכם את הסיפור הנ"ל מכיוון שמספר ממכרותיי, חלקן קרובות משפחה, חלקן חברות טובות, התגרשו בעת האחרונה, לאחר תקופות נישואים קצרצרות. אני חולקת איתכם את הסיפור הנ"ל גם מכיוון שהסטטיסטיקה מראה כי שיעור הגירושים הולך ועולה.
אני חייבת להודות שמסיבותיי שלי אני לא חסידה גדולה של מוסד הנישואים. אני כן חסידה של אהבה וזוגיות, ולא לגמרי ברור לי מדוע יש לערב בעניין חוזים, רבנים, בורקס פטריות ורבע-עוף ב-50 דולר המנה. אבל אפילו ציניקנית כמוני מאמינה שמי שכבר בוחר לעמוד תחת חופה ולהצהיר קבל עם ו-300 אורחים על אהבתו הנצחית לבן הזוג העומד לצדו, צריך לנהוג בבגרות, שכן חתונה אינה רק מסיבה בגן אירועים, כי אם הצהרה של שני בני אדם שלא זו בלבד שהם אוהבים זה את זה, אלא גם שהם מרגישים בוגרים ומוכנים לחיות יחדיו לנצח.
ברור שיש זוגות שחייבים להתגרש
יש שיגידו לי שבעבר גירושים היו מקור לבושה, ושהמצב היום מאפשר לאנשים להיחלץ מקשרים שלא מתאימים להם יותר. צודקים. גירושים לא צריכים להוות אות קלון ואינם מעידים על כשלון של אנשים כבני אדם, אלא על כשלון מערכת היחסים בלבד. אחרים יגידו לי שיש זוגות שפשוט חייבים להתגרש. גם הם צודקים.
אני לא יוצאת כנגד כל מקרי הגירושים. ברור שיש זוגות שחייבים להתגרש, ואין הכוונה רק למקרים בהם יש אלימות במשפחה. לעיתים יקרה שלאחד מבני הזוג או אפילו לשניהם פשוט יימאס והם לא יוכלו יותר לשאת את מראהו, קולו או ריחו של האחר. מה שמטריד אותי הוא הקלות שבוויתור – אותם מקרים בהם בני הזוג מתגרשים אחרי תקופה קצרה לאחר מספר ריבים מבלי לנסות לתקן, מבלי לנסות לדבר על הבעיות או לפנות לייעוץ מקצועי, ביחד או לחוד.
אז לאן נעלמה הסבלנות? מתי נהיינו כל כך קצרי רוח? הרי אנו עוברים אינספור דייטים רק כדי למצוא את אהבת חיינו. האם אנו באמת מאמינים שביום החתונה מסתיימת כל העבודה הקשה? אז תשיבו לי: "את לא מבינה. אנשים משתנים". ושוב אתם צודקים. מובן שאנשים משתנים. האם מישהו מכם יכול להסתכל על עצמו, על המקום בו היה לפני שנה בדיוק ועל המחשבות שעברו אז בראשו ולהצהיר שלא חל בו כל שינוי? הרי במהלך שנה יכול אדם לעבור שינוים קלים, בשוליים, או חלילה וחס משבר גדול שישנה את תפיסת עולמו מן הקצה אל הקצה. אם זה כל כך ברור לנו לגבי עצמנו, מדוע זה לא מובן מאליו כשזה מגיע לבני זוגנו? מדוע אנחנו מצפים מהם להישאר אותם אנשים שעמדו איתנו מתחת לחופה?
אני רואה זוגות שנשאו מהר מדי, כי חשבו שזה מגניב. חשבו שהמסיבה שעושים ערב החתונה מגניבה ושכחו את העבודה הקשה הצפויה לאחר מכן. אני קוראת בערוץ זה על אנשים שחצו את גיל 35 והתחתנו מתוך פחד להישאר בדד. וגרוע מכל, אני רואה זוגות שהיו בקשר ארוך טווח, שהכירו זה במגרעות זה והמשיכו לחתונה, תוך שהם מספרים לעצמם ולעולם שאותן מגרעות שהם לא סובלים בבני הזוג ודאי ייעלמו לאחר החתונה. אז זהו, שלא. אותן מגרעות נוטות רק להעצים. וזוגות הבוחרים לשתוק ולהבליג לפני החתונה למעשה מציתים את האש תחת סיר הלחץ שהינו הזוגיות שלהם.
נראה שבכל מקום יש אופציה טובה יותר
האם אנחנו דור חסר סבלנות? נראה לי שכן. סבינו והורינו סיימו את התיכון או את האוניברסיטה, מצאו מקום עבודה ונשארו בו עד הפנסיה. חבריי ואני מחליפים מקום עבודה מידי מספר שנים. שוב תאמרו לי שלדור שלנו יש אפשרויות רבות יותר ושאך טבעי שנלך למקום שמציע לנו תנאים יותר טובים. אבל נראה לי שזה פשוט מאפיין נוסף של חוסר הסבלנות שלנו. בינינו, קוראים יקרים, אם מכשיר הסלולרי שלכם יתקלקל ותתבשרו שתיקון יעלה 200 שקל, ובמקביל יוצע לכם שדרוג למכשיר דור שביעי, במה תבחרו? רוב האנשים שאני מכירה ימהרו לבחור בשדרוג מבלי להשוות מחירים, ורק בדיעבד יתלוננו על החשבונות המנופחים. נראה שכשזה מגיע לדור שלנו, בכל מקום יש אופציה טובה יותר. יש מישהי יפה יותר, חכמה יותר, יש מקום עבודה מכניס יותר, יש דגם חדיש יותר.
יש פתגם ותיק, "לא כל הנוצץ זהב הוא". הדור שלנו שדרג גם את האמרה הזו - "לא כל הנוצץ זהב, אבל תמיד שווה לבדוק".
