כברת דרך משמעותית עבר שרון מולדאבי
מאז התערטלותו הפיזית בשנות התשעים, כסולן הכריזמתי של להקת "גן חיות", ועד להתפשטות הנפשית באלבום הסולו השלישי שלו, "אל תפחד". באמצע היו האלבומים "שרון מולדאבי" ו"האור בפנים", שגם בהם גידל טקסטים רגישים על מצע מנגינות יפות. אבל כאן הוא מביא לשיא את היכולת הזו ובכך הופך את "אל תפחד" לאלבומו האישי ביותר.
הדבר מתבטא ביכולתו לתמצת את מפת הנפש שלו באמצעות הגדרות
| ראיון והאזנה |
|
| אני לא הדבר הגדול הבא / אור ברנע |
|
שרון מולדאבי יודע שכבר לא יגלו אותו ושיערות השיבה בחזה מזכירות לו מדי פעם שהוא כבר בן 42. אבל עם תקליט חדש ביד הוא עדיין מתרגש כמו ילד קטן. ראיון על פחדים ומוזיקה וגם שלושה שירים בהשמעת בכורה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
עצמיות כמו "קשוח בחוץ, שקוף מבפנים" ("פינג פונג") או תיאורים פוצעניים כמו "הילדים בועטים בבטן מכתימים אותי בדם" ("אל תפחד"), שמהדהד את "יונתן" של יונה וולך. וזה בולט באופן המושלם שבו המנגינה, הנגינה והשירה משקפות אצלו את המילים, למשל בשיר המצמרר "ילד מפלסטיק", שבו הבוזוקי והגיטרה החשמלית של יהודה פוליקר ממחישים בעדינות רגישה את המילים הלופתניות ("אתה הילד שהביאו למלא את החורים השחורים בתוכם").
דוגמה נוספת (מתוך רבות) להתמזגות השלמה בין התכנים לבין ההגשה מתרחשת ב"שיר לילדים", שבו מתוך גבהי הקול העליונים ביותר שבפזמון, מולדאבי מחלץ את הסיפור על הסבא ש"כותב בעלים של חייו" את "שיר המצוף מאינסוף אל החוף".
מולדאבי משתמש בכישורי הכתיבה וההתבוננות שלו, אותם הוא מלטש על בסיס קבוע בעבודתו כמבקר מוזיקה, כדי לנסח היטב דקויות של מצבים. המוזיקליות שלו ממחישה אותם בלחנים נעימים שנכנסים לנפש על מנת לשקוע בה. התוצאה היא שירים מצוינים ברובם, וגם בחלשים יותר כמו "הזמן שלנו" או "מכור לגמילה", שבו הרוק פחות משכנע בשירה המעט לא טבעית, ישנן הברקות מילוליות ("מי מעשן את הסיגרייה שלי מתוכי") ומצלוליות (חזרה על ההברה "לה" – הילה, תהילה, מחלה, מילה, צלילה, תקלה וכו') שמפצות על כך.
בכלל, מולדאבי מיומן בהימנעות ממתקתקות מחניפה. כך, למשל, בשיר הנושא (עם המשאלה מפעילת הקודים הנשיים "ואולי תאמצי אותי"), שהפזמון היה עלול לדרדרו ל"שיר עידוד" קלאסי בקיטשיותו, אלמלא ניקב אותו בספקות שחותרות תחתיו: "הו, מתי אני אאמין בזה".
מולדאבי. משתמש בכישורי הכתיבה וההתבוננות שלו (צילום: תילי שרון)
נושאי הכתיבה של מולדאבי מעניינים ומקוריים. למשל, השיר "פינג פונג", שבו הוא מדמה את עצמו לכדור ("אני לא נקשר לידיים שבי משחקות, עובר במכות מנצחים, מפסידים ופרידות") ושיר אהבה לנשמה שלו ("הנשמה שלי"), בשתי גרסאות. בשנייה ("נשמה אקוסטית"), שחותמת את האלבום, הוא מתפשט מכלים ומאפקטים ונשבר בנסיקתו העירומה לגבהי קולו. מולדאבי תמיד היה זמר מעולה והוא ממשיך לשכלל את הגשתו. הפעם הצליח להטביע בקולו קשת שלמה של גווני גבריות – מהקשוחים והמחוספסים ועד הרכים והעדינים.
"אל תפחד" הוקלט, הופק ועובד בבאר שבע על ידי המוזיקאים המוכשרים
דויד פרץ ונדב אזולאי, שגם תרמו לאלבום בנגינתם בכל הכלים (מלבד ב"ילד מפלסטיק"). הצליל שיצרו תומך בשירים ומבליט אותם, כל שיר בהתאם לצרכיו – מהחום של האקורדיאון והקולות (של חמי רודנר ושלי שנדר-מהרי) ב"העיניים של אמא", למשל, ועד לקור החשמלי המנוכר בשיר "בורחים". פרץ גם השאיל למולדאבי את שירו "ניסיתי ונכשלתי", שנלקח הפעם לאזורים של חוסן ואופטימיות שנעדרים מהמקור.
ובעצם, העוצמה הזו נוכחת בכל השירים ואף מתגברת כשמולדאבי מפגיש אותה עם פגיעותו. לכן האלבום כה מרגש.
- שרון מולדאבי, "אל תפחד", "אל תפחד"
