למה לא מחלקים פרסים גם לרווקים מצטיינים?
30 שנות רווקות אינן הישג של מה בכך. במהלך השנים האחרונות ראיתי כמעט את כל חברותי מתחתנות, את רובן מביאות ילדים לעולם ואת חלקן מתחילות בסבב ב'. מגיע גם לנו, הרווקות והרווקים, פרס מפני שאנחנו שורדים!
אודה וכן אבוש – כשהבחנתי במבצע הנ"ל הרימה מפלצת הקנאה הירוקה את ראשה וזעקה כמו אחרונת הדמויות ב-"ארץ נהדרת": "היי! אני בתור!" או, במילים פשוטות יותר, רגשי נחיתות הציפו אותי ולא יכולתי להימנע מלתהות מדוע החברה שלנו מצ'פרת את אלו שמצאו אהבה והמצויים בזוגיות, שהרי אלה ממילא כבר הרוויחו, במקום לדאוג לרווקייה הממשיכים להתבוסס בבדידותם.
במדינה בה גיל הנישואים ממשיך לטפס, רבים הרווקים המצויים במצבי. חלקנו לא התחתנו מיד לאחר הצבא או בסיום הלימודים מפני שרצינו לחוות עוד קצת – לטייל בחו"ל מבלי להשאיר אהוב מאחור, ללמוד עוד תואר בלי רגשות אשם שאנחנו לא תורמים לכלכלת המשפחה, או לחילופין, לעבוד עד שעה מאוחרת ולהתקדם בעבודה מבלי להזניח צאצאים. כל אותן דוגמאות שהזכרתי הן תוצר של בחירה. כן. יש אנשים שבחרו לא להתחתן עד כה. ומכאן שאלתי: מדוע הבחירה להתחתן מזכה אותך בפרסים, בעוד הבחירה לדחות את החתונה במספר שנים מזכה אותך בלא יותר ממבטי רחמים ו/או בוז?
30 שנות רווקות אינן הישג של מה בכך. במהלך השנים האחרונות ראיתי כמעט את כל חברותי מתחתנות, את רובן מביאות ילדים לעולם ואת חלקן מתחילות בסבב ב' – מביאות ילד נוסף, שככל הנראה יעבוד בעתיד בשמרטפות על ילדיי שלי. אז תשאלו מדוע מגיע לי או לכל רווק אחר פרס? הרי אלו חברי הנשואים שעובדים קשה על שימור הזוגיות וגידול הילדים.
אחת לשנה אני מתאהבת, ואחת לשנה נשבר לי הלב
ובכן, לרווקים ולי מגיע פרס מפני שאנחנו שורדים. בשבוע שעבר תיאר רועי צור זוג הורים טריים הצופים בתוכנית הריאליטי "הישרדות". כשקראתי את טורו חשבתי שהשורדים האמיתיים הם אותו זוג צעיר שחייו השתנו לפני מספר חודשים ללא הכר, עת נולד ילדם הראשון. אבל ככל שאני חושבת על זה, גם אני שורדת. אני שורדת דייטים זוועתיים שלאחריהם הבחורים מסרבים להפסיק להתקשר אלי, לצד דייטים מדהימים שלאחריהם נעלמים הבחורים לממד אחר – החור השחור של מערכות היחסים. אחת לשנה אני מתאהבת, ואחת לשנה נשבר לי הלב. יש אנשים שפעם אחת כזו יכולה למוטט אותם, אבל הלב שלי מחושל. אני לא נסגרת בבית וממאנת לראות פני אנשים. אני לא נהיית עול על צוואר חברותיי. אני בוכה קצת, ולאחר שאני נרגעת אני אוספת את השברים וממשיכה הלאה. כמוני עושים עוד רווקים רבים – ועל כך מגיע לנו פרס.
במשחק ההישרדות שלנו אין לאף אחד יתרון מובנה. גם הצעירים והיפים עלולים למצוא עצמם מזדקנים לבד, גם העשירות שבנשים עשויות למצוא עצמן עם בעל שבליבו לא אהבת אמת, כי אם תאוות בצע. גם החכמים בינינו תוהים אם לא עדיף להתפשר על בן זוג שאין נושאי שיחה משותפים איתו, רק כדי לא להישאר לבד. אבל אנחנו לא עושים זאת. אנחנו הרווקים (עד כה) מבחירה, קמים יום יום בלב הג'ונגל שלנו ויוצאים למשימה חדשה: איתור אהבה.
אולי הפרס שלנו הוא החופש היחסי
מצד שני, יכול להיות שכבר זכינו ואנחנו בכלל לא יודעים זאת. אולי הפרס שלנו הוא החופש היחסי, לחזור הביתה לאחר ביקור אצל החברים וילדיהם, להימרח על הספה מול הטלוויזיה ולדעת שאף אחד לא יפריע לנו לראות סרט. אותו חופש יחסי שמאפשר לנו לגמור בבוקר את המים החמים בדוד, כי אף אחד לא צריך להיכנס למקלחת אחרינו. החופש להתפטר מהעבודה כי איש לא תלוי בנו ואף אחד חוץ מאיתנו לא ייפגע מהירידה ברמת החיים. החופש להחליט שמחר עוברים לגור בבאר שבע כי יש שם פקולטה טובה, מקום עבודה מעניין, או סתם נוף מדברי ויפה.
אז בשורה התחתונה, אני כאן כדי לשמש פה לקבוצת הרווקות (או בשמנו המלא בפי המלעיזים כאן: "הרווקות הפקאצות, חומדות הממון, שודדות הזרע ומגדלות החתולים"). גם אנחנו רוצות פרס! אנחנו רוצות שיפסיקו להסתכל עלינו במבטי בוז ורחמים ושיתחילו להעריך אותנו על הישגינו ולא יראו בנו כישלון רק בשל העובדה שתעודת נישואים לא מתנוססת לה בגאווה לצד יתר התעודות על הקיר.
אני מבקשת אם כן מערוץ יחסים ומקברניטי JDate לשקול ברצינות את דבריי. עיני לא צרה חלילה בזוגות מאושרים. אבל להבא, אנא חשבו גם עלינו: פרס "רווק השבוע" לאנשים שהצטרפו בחודשים האחרונים, או פרס למי שהפתיע את הדייט שלו בדרך מקורית. תחשבו על משהו. אני בטוחה שאתם יכולים.
תגובת העורכת: גם זה רעיון
