חגיגה של אהבה: שנתיים לערוץ יחסים
עוד מעט קט, אחרי ולנטיינ'ס דיי, נוכל לחזור לעיסוקינו הרגילים כאן, המשלבים גם את הדברים הפחות נעימים של תחום היחסים. בגידות, למשל, או מי מתקמצן על מי בדייט, או מי יותר נדפק כשמתגרשים. אז לא לדאוג, אקשן לא יחסר. בינתיים, חג שמח
מצד שני, היום לפני שנתיים בדיוק, ב-14.2.2006, ולנטיינ'ס דיי, השקתי בשעה טובה את ערוץ יחסים, אז אני חוגגת גם יום הולדת. ובמקום לכתוב סתם ברכות, אצטרף לאווירת החג הכללית ואשתלב בפרויקטים המיוחדים שהתנהלו השבוע בערוץ.
"נפלנו ברשת", תחרות הזוגות שהכירו דרך האינטרנט, מגיעה היום לשלב ההצבעה, בו נצטרך לבחור מתוך עשרת הסיפורים את זה שהכי מדבר אלינו ולזכות את בעליו במעין ירח דבש. קצת נוסטלגיה והיסטוריה של הרשת: לפני יותר מעשר שנים עשיתי כתבה על "התינוקת הראשונה של האינטרנט הישראלי", שהוריה הכירו זה את זה ב-IOL. זה נראה מדהים למדי, באותה תקופה: תמי, אשה בת 39 שלא הצליחה להיכנס להריון, פגשה בצ'אט את ברי, בן 28. הם התאהבו, והתוצאה היתה התינוקת גל-שחר. כתבתי שם: "כאשר תגיע גל-שחר לפרקה, יכול להיות שהאינטרנט תהיה הדרך המקובלת לפגוש את בן הזוג המיועד. הפוטנציאל של האינטרנט כמשרד השידוכים הגדול והיעיל ביותר הוא אדיר, ויש כבר רבים המממשים אותו מדי ערב".
למעשה, הסיפור ההוא של תמי וברי קצת מדהים אפילו היום, אבל היכרויות והתאהבויות ברשת קורות כל הזמן, לא רק בשעות הערב, תחת כל גבעה וירטואלית רעננה יותר או פחות: בצ'טים, בפורומים, במסנג'רים, בבלוגים, בטוקבקים, ברשתות החברתיות, וכמובן באתרי ההיכרויות הייעודיים. וגם צומח כאן דור צעיר של ילדי אייסיקיו, מקושרים ופייסבוק, שבשבילם אולי ההיכרות מחוץ לאינטרנט תהיה בגדר נס. רגע, על מי אני עובדת? אחרי 12 שנה שאני מכירה את כל האנשים החדשים בחיי דרך המסך, כולל אהבות גדולות, זה יהיה נס גם אם אני אכיר את אהובי הבא בצורה ה"טבעית" כביכול.
ואם מדברים על אהובי הבא, זו הזדמנות להתחבר עם הנושא השני של שבוע האהבה, מכתבים לכוכבים. התלבטתי למי לכתוב בלי להסגיר יותר מדי את הוותק שלי בתחום, אבל אין ברירה, אני לא אמציא התאהבות באיזה פרח-כוכבות שהחלב טרם יבש מעל שפתיו. היו לי כמה מועמדים. הראשון היה מיקי רורק, או ליתר דיוק, הדמות שגילם בסרט "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", שהיה תענוג ארוטי בלתי נשכח. הסצינות בהן הוא מאכיל את קים בייסינג'ר מכל תכולת המקרר, או מצנן את פטמותיה בקוביות קרח, או מעודד אותה בחיוך ממזרי להתפשט ולהשאיר רק את הכובע, הן מהחושניות ביותר ששזפו מסך עד אז, ואולי גם מאז.
אחד כזה מין טושטוש, כזה מין חולמני. יו גראנט (צילום: AP)
אבל עם חלוף השנים והסרטים, ירד לי לגמרי ממיקי (אתם ממש לא רוצים לדעת איך הוא נראה לעת בלותו, אחרי ניתוח פלסטי נוראי). נדלקתי על יו גראנט מרגע שראיתי אותו ב"ארבע חתונות ולוויה אחת". אחד כזה מין טושטוש, כזה מין חולמני, עם עיניים נהדרות ובלורית שמתחשק להעביר בתוכה את האצבעות. הוא היה מין טמבלון, לפלף, ילד-טוב-ירושלים לבנבן, אבל היה לו חיוך מקסים והומור בריטי, ובניגוד למיקי, הוא נראה בלתי מאיים בעליל. לא מישהו שיכריח אותי לזחול על ארבע או לחכות לו בעיניים מכוסות בבית מלון מנוכר. יו המשיך להיות אהובי הווירטואלי במשך כל הסרטים שעשה, בלי לקלקל את התדמית, אם נניח בצד את התפקיד המניאקי למדי שעשה ב"ברידג'ט ג'ונס". בעצם, הוא המשיך להיות ילד-טוב-ירושלים גם במציאות, אפילו אחרי שתפסו אותו בסאנסט בולווארד בסיטואציה אוראלית מאוד מפורשת (רמז: זו לא היתה נשיקה) עם דיוויין בראון שחומת העור, שמכרה לו את השירות הזה תמורת 60 דולר. כמו מניאק מצוי, יו בגד בחברה שלו, דוגמנית-העל ליז הרלי, ועוד המיט על ראשה פדיחה נוראית. אבל בתמונות הפוטו-רצח שלו הוא נראה תמים ונבוך, ואפילו בראיון עם ג'יי לנו לאחר מכן, הוא התנצל במבוכה ונראה יו גראנטי ומק-מאמי מתמיד.
השנינות, הרמיזות המיניות, המבט הממזרי
אחר כך פגשתי יו אחר, מרתק יותר - יו לאורי, שמגלם את ד"ר גרג האוס בסדרה בשם זה. השכל שלו, השנינות, הרמיזות המיניות, המבט הממזרי בעיניים הכחולות לא פחות מאלה של יו הראשון. הוא אמנם גורר רגל, מכור למשככי כאבים ומנהל מערכת יחסים מוזרה עם הבוסית שלו, אבל חשבתי שיהיה כיף לפתור איתו תשבצי היגיון בשישי אחר הצהריים.
בקיצור, בסוף לא כתבתי מכתב לאף אחד מהם. למעשה, לא כתבתי אפילו לאהובי הווירטואלי האמיתי (כן, אני מודעת לכך שזה ביטוי מוזר). כי בעצם, נמאס לי ממכתבים ומווירטואלי. לשם שינוי, רוצה מישהו ריאלי.
חג אהבה שמח!
שרית
קטעים נבחרים מ"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים":
לפנייה לכתב/ת 
