מי מזהם את מקורות המים של ישראל?

בכל שנה מייצרת מדינת ישראל כ-3.5 מיליון טונות של פסולת בניין. כמה מהכמות הזו מגיעה לאתרי פסולת מוסדרים? רק אחוזים בודדים. שאר הפסולת מצטברת בעשרות אתרי פסולת פיראטיים בשטחי הרשויות המקומיות, ומזהמת את מקורות המים - כך עולה מדו"ח של המשרד להגנת הסביבה.

מבדיקה שערך המשרד עולה כי עשרות רשויות - בהן גם רשויות גדולות ובינוניות כגון ירושלים, באר שבע, צפת, מטולה, קריית שמונה וקריית אתא - אינן מטפלות במפגעי הפסולת בשטחן וגורמות לזיהום קשה למקורות המים. הנפגעים העיקריים הם אגן ההיקוות של הכנרת והאקוויפרים - שזיהום שלהם יהיה בלתי אפשרי לשיקום לדעת המומחים.  

במשרד מציינים כי בכל אחת מהרשויות ברשימה נמצאו אתרי פסולת שגודלם עולה על כמות של 50 משאיות (בכל משאית יש כ-15 טון פסולת, כלומר 15X50=750 טון פסולת). "אתרי הפסולת הפיראטיים מהווים את אחד ממפגעי הסביבה והבריאות הקשים והמאיימים ביותר במדינת ישראל", הסביר אורי טל, מרכז תחום הטיפול בפסולת בנייה במשרד להגנת הסביבה.

"פסולת מושכת פסולת"

אחת הבעיות המרכזיות עליה מצביע טל מקורה בעיקרון שהוא מגדיר "פסולת מושכת פסולת". באופן זה הופכות עם הזמן ערימות פסולת בניין שהושלכו בשטח פתוח למזבלות של ממש, של פסולת מסוגים שונים ואפילו לאתרי קבורה של פגרי חיות. עד מהרה הופך אתר הפסולת הפיראטית למוקד משיכה למזיקים נושאי מחלות, ולסיכון סביבתי אמיתי. "בכל אתר פיראטי צפויה יום אחד גם לפרוץ שריפה - בשל החומרים הקיימים בו", אמר טל. 

עוד בנושא:

• דו"ח המבקר: אתרי הזבל "פורחים" בין השדות

• ניו ג'רזי זה כאן: גורמי פשע שולטים באתרי האשפה

• כביש הכניסה לירכא הפך למזבלה
• בקרוב: מגבלות על מעבר משאיות אשפה לשטחים
  

אולם הסוגייה המטרידה ביותר את אנשי המשרד להגנת הסביבה היא הפגיעה במקורות המים. "בכל ערימת פסולת פיראטית ישנם חומרים רעילים, דליקים וכימיים, המחלחלים למי התהום וגורמים להם נזק רב", ציין טל. הוא הזכיר כי במציאות הנוכחית, בה מתריעים ללא הרף על הצורך להגן על מקורות המים, מדובר בסכנה קיומית ממש.

לדבריו, מרבית המפגעים קיימים באזור אקוויפר החוף ואקוויפר ההר, שם מעריכים המומחים כי עשוי להיגרם נזק בלתי הפיך. גם באגן ההיקוות של הכנרת מצויות 17 רשויות מזהמות הגורמות נזק סביבתי רב למקורות המים של האגם.   

הרשויות המקומיות לא ממלאות את חובתן בחוק

על מי מוטלת האחריות לטיפול בפסולות הבניין? על-פי החוק - על הרשות המקומית. מכוח תקנות חוק התכנון והבנייה, ומכוח חוקי עזר עירוניים (במידה וישנם כאלה), אמורות הרשויות המקומיות להסדיר את תשתיות האיסוף והטיפול בפסולת זו. "כפי שהרשות המקומית אחראית לאיסוף הפסולת הביתית של תושביה, כך גם עליה לדאוג למכולות או מתקנים שישמשו לאיסוף פסולת הבניין", הדגיש טל.

במשרד להגנת הסביבה מציינים כי נושא פסולת הבניין מצוי בראש סדר העדיפות שלהם ושל השר, בעיקר בשל העובדה כי מדובר בצורך בשינוי תודעה בקרב ראשי הרשויות. בשנת 2007, מתוך תקציב בסיס של 160 מיליון שקלים, הקציב המשרד 25 מיליון שקלים רק לנושא זה. "הרשויות יודעות כי הנושא באחריותן והמשרד אף מציע להן סיוע של 90 אחוזי סבסוד בהקמת התשתיות", אמר טל, אך לדבריו מרבית הרשויות חוששות מפני קשיים בתפעול מערך האיסוף, ונמנעות מקיום חובתן החוקית.

טל ציין כי הטיפול בפסולת הבניין נחשב זול ופשוט יחסית וכי אין סיבה ממשית להזנחה המתמשכת - פרט להעדר מודעות ולחץ הציבור המתגורר בשטח הרשויות. "90 אחוזים מפסולת הבניין ניתנת למיחזור", אמר, והדגיש כי ישנן רשויות אחראיות המפרידות, גורסות ועושות בפסולת הבניין שימוש חוזר. עד שנת 2005 לא היה כלל מיחזור של פסולת בניין בישראל; מאז מוחזרו כ-600 אלף טונות.