העסקה אושרה, החולה מת

אפתח בוידוי קטן: תאמינו או לא, אבל מאז החלה "פרשת קצב" המדוברת, לא קראתי ולא שמעתי אפילו כתבה אחת בשלמותה העוסקת בנשיא קצב. כן, ואני עוד מעיזה לקרוא לעצמי עיתונאית, בעלת תואר שני בתקשורת, המתיימרת להיות מעורה בכותרות.

אבל האמת שכל זאת לא מתוך אדישות חלילה, אלא דווקא מתוך בחירה והחלטה מודעת. ותאמינו לי שזה לא היה קל, להתחמק במשך שנה ויותר, מכל הרכילויות החמות והפרטים הפיקנטיים העסיסיים שצצו חדשות לבקרים אודות א' והנשיא, כשבכל מקום השתעשעו בהם וניתחו אותן לפרטי פרטים משל היינו כולנו מינימום שופטים בבית המשפט העליון.

אבל אני, שמאחוריי ותק של לא מעט שנים בתחום, מכירה את הכוח של התקשורת, ויודעת שבכוחה להשפיל ולרומם בן אדם במחי לחיצת מקלדת ומבלי להניד עפעף (ראו ערך ג'קו איייזנברג), ולא התאים לי להיות יותר חלק מזה. לכן בחרתי שלא להתבוסס בקילוגרמים האדירים של הלשון הרע שנשפכו לאורך כל הדרך כמים.

והיום, יותר מתמיד אני שמחה על בחירתי זו.

החלטתי שלא מענייני להחליט האם אדם הוא אשם או חף מפשע, גם אם מדובר בנשיא המדינה שלי, אלא לתת לשופטים לעשות את העבודה, בדלתיים סגורות. אך מה לעשות ורוב המדינה לא חשבה כמוני, ובו ביום בו נחשפה הפרשה, הוכתרנו כולנו במינוי מהיר כשופטים. וככאלה, סיפקה לנו התקשורת את כל האינפורמציה, עד לפרט הקטן, הצהוב והשולי ביותר.

באותה התקופה התנדבתי מזה שנתיים במרכז ארצי מוכר לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, כך שהנושא באמת מאד קרוב ללבי. אך – "כן אשם" או "לא אשם", החלטתי, את זה השופטים יחליטו ולא אני.

מה גדולה הייתה תדהמתי שכבר למחרת היום בו נחשפו החשדות נגד קצב לראשונה, יצא אותו מרכז להפגנה ארצית ומתוקשרת נגד הנשיא. "את באה?", שאלו אותי חברותיי לעבודה את השאלה הרטורית. "לא", עניתי את התשובה הלא נכונה בדיוק במקום הלא נכון. אני לא מעוניינת להחזיק שלטים נוסח "אנסי קצב" ו"קצב תתפטר", כאשר עדיין אפילו לא נפתחה חקירה נגד הנאשם. מה לעשות, אני לא בעניין של לעשות רצח אופי לבן אדם, כשאיש עדיין לא נחשף לראיות ברורות בעניינו.

תוך דקות הבנתי שאני אולי לא בעניין, אבל כל המדינה בהחלט כן. וכך התחילה לה סאגה תקשורתית עצובה, כאשר כולם בוחשים בקדירה אבל אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, באותה לשכה מדוברת.

גם היום, אני עדיין לא יודעת מה קצב עשה או לא עשה בחדרי חדרים, אבל זה גם לא רלוונטי עבורי. למיטב הבנתי, רק שני אנשים יודעים מה באמת היה שם, ואנחנו לא ביניהם.

אם הוא אכן אשם, אז את העונש שלו הוא יקבל, אם לא מהשופטים, או מבורא העולם, שופט כל הארץ, היחיד שרואה ללבב. אבל אם הוא חף מפשע, מה שגם יכול להיות - אז כולנו אשמים, ואוי ואבוי לגורלנו.

אך גם אם הוא חף מפשע וגם אם הוא אשם, בשום מצב עוד לא מצאתי היתר מרב לשמוע את כל הרכילות והלשון הרע שהוצפנו בהם. גם הרב המקל ביותר לא יאשר לשמוע מה לבשה א' ובאיזה צבע המתנה שקיבלה מהנשיא קצב, כאשר אלו הם עוד רק הפרטים "היבשים". אף רב לא יאשר לי להשתתף בחגיגה הגדולה של הלבנת הפנים, חריצת הדין ורצח האופי, מול מדינה שלמה, כאשר כולם מסביב צוחקים ורק אחד בוכה, גם אם הוא בישל את הדייסה הזו לעצמו.

לשון הרע הוא לשון הרע הוא לשון הרע, גם אם הוא עטוף בכל מיני כותרות צבעוניות בעיתונים ובארשת פניהם המלאה חשיבות עצמית של מגישי החדשות. ואני לא צריכה להזכיר לכם מהי תפיסת התורה לגבי חומרתו הגדולה של עוון לשון הרע.