בשנים האחרונות ניכרת בישראל מגמה של אפליה "מתקנת" לנשים בכל תחומי החיים. אין ספק ששוויון הוא ערך רצוי וחיוני, אלא שמן הראוי להקפיד על שמירתו בכל הכיוונים ולגבי שני המינים.
לאותן נשים שקול השוויון והצדק בגרונן, אין כל בעיה עם רמיסת זכויות הגברים בכל הזדמנות. מגמה זו צורמת במיוחד בכל הנוגע לזכויותיהם לאחר פרידה וגירושין, ובמיוחד בעניין קביעת משמורת הילדים ומזונותיהם.
במהלך חיי הנישואים האמהות מעודדות את השתתפות האבות בגידול מלא של הילדים, תוך הקפדה יתירה על עקרון השוויון: ניתן לראות כיום אבות רבים המטפלים בילדיהם במסירות אין קץ, כשנשותיהם עסוקות בה בעת בעבודתן, או מתפנות ללכת לחוג או ללימודים. ואולם, כאשר חלילה בני זוג מתגרשים, נעלם לפתע השוויון: האב הופך למוקצה מחמת מיאוס, שצריך להוכיח לעולם שהוא זכאי להמשיך ולראות את ילדיו, לפחות כפי שרואה אותם אמם.
בישראל נהוג להתחשב בחוק העברי הקדום שלפיו האב צריך לזון את ילדיו, ומכאן שעליו לבדו לשלם מזונות עבורם. בעקבות עיוותים אלה גברים רבים נאלצים לשלם מזונות לאם גם כאשר הילדים שוהים בבית אביהם חלק ניכר מהזמן. רק לאחרונה, בעקבות פסיקות אמיצות בבית המשפט העליון הוחל באיזון מסוים בפסיקת המזונות, כשגילו התחשבות בהכנסות של שני בני הזוג. יחד עם זאת, עדיין האב הוא שנאלץ לשאת במרבית הנטל.
מקוממת במיוחד התייחסות החוק לעניין משמורת הילדים: ההחלטות בעניין זה מתבססות בעיקר על החוק המעוות והמפלה את הגברים לרעה, הקרוי "'חזקת הגיל הרך", לפיו ילדים עד גיל 6 נשארים אוטומטית אצל האם, ללא התייחסות לכישוריה.
בהתבסס על הנהוג בתרבויות המסורתיות שבהן האמהות טיפלו בילדים בעוד שהאבות עבדו על תקן מרוויח השכר העיקרי, הונח באופן כללי שהאמהות יהיו המטפלות העיקריות לאחר הפרידה, ואילו האבות "יבקרו" את הילדים בצורה שמשקפת לכאורה את תפקידם המינורי בגידול הילדים.
זאת למרות המספרים הגדולים והמשמעותיים של נשים העובדות מחוץ לבית, למרות העובדה שגברים רבים מקבלים אחריות על הטיפול בילדיהם בעודם נשואים, ולמרות המחקרים החדשים המוכיחים כי תרומתו של האב לילדים גדולה מאוד.
עדיין קשה לשנות את ההנחיות המעוותות שהוטמעו הן בבתי המשפט והן בקרב הגורמים המקצועיים הפועלים תחת צלו של החוק. רוב ההנחיות עוצבו כמרשם אחיד-המתאים-לכולם, שלפיו הילדים גרים רוב הזמן עם ההורה המשמורן, וזוכים למספר ימי ביקור בודדים אצל ההורה הלא-משמורן, שהוא בדרך כלל האב.
בשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה במדינות הנאורות צורה של הסדרי משמורת משותפת, שמאפשרת לשני ההורים לקחת חלק בהחלטות חשובות הנוגעות לילדיהם, למשל החלטות הקשורות לבריאות, חינוך ומעונות יום, כפי שהיה גם בחיי הנישואים. במצב זה הילדים שוהים פרקי זמן לא מבוטלים עם שני ההורים.
למרות השיפור היחסי בהסדרי הביקור עם האבות, עדין קיימת התנגדות למגעים ממושכים כאלה בקרב אמהות ואנשי מקצוע מסוימים, המאמינים בהעדר כל מידע מבוסס על כך, שילדים לא יכולים ללכת לבית הספר מיותר ממקום מגורים אחד. את היחס המפלה כלפי אבות ניתן לראות גם בגישתם של פסיכולוגים המתמנים לבדוק "מסוגלות הורית" וגם בגישתן של חלק ניכר מפקידות הסעד המתלוות לכל מקרה ומקרה: במקרים רבים הרושם שנוצר הוא כי "אנשי מקצוע" אלה מנסים לשמור בחירוף נפש על טובת האם ולא על טובת הילדים עצמם.
נמצא כי ילדים הנמצאים בהסדרים של משמורת משותפת הסתגלו טוב יותר למצב שלאחר הגירושים מבחינה התנהגותית ורגשית, נרשם אצלם שיפור בהערכה-העצמית וביחסים המשפחתיים. גם הישגיהם הלימודיים היו טובים יותר. הילדים עצמם רצו יותר קשר עם ההורה הלא-משמורן שלהם ורבים מהם העדיפו את התפיסה של משמורת פיסית משותפת.
בהתבסס על מחקרים שנערכו בשנים
האחרונות, ברור כי עבור רוב הילדים הסדרי הראיה ה"מסורתיים" קשיחים שלא לצורך, מגבילים ואינם עונים על האינטרס של הילדים עצמם. פיתרון של משמורת משותפת עונה לעקרון של טובת הילד. זהו עיקרון העל הראוי להנחות את מקבלי ההחלטות בנוגע להסדרי המחייה של ילדים לאחר פרידה וגירושים.
ד"ר מוטי חיימי, מומחה ברפואת ילדים ובהמטו-אונקולוגיה ילדים, חיפה, ופעיל לקידום שמירה על טובת הילד בחקיקה ובחברה
