מלחמת יש ברירה

הגרמנים טסו מעל לבית הזה אמש ובלילה הקודם. והם שוב כאן. זו חוויה מוזרה, לשכב בחושך ולהקשיב לזמזום הצרעות שבכל רגע ורגע עלולות לעקוץ אותך למוות. זה קול הקוטע את החשיבה הצוננת והעקיבה על השלום. אך זה צליל שפשוט מכריח אותך לחשוב על השלום – הרבה יותר ממיני תפילות ומזמורים.

אם איננו יכולים ליצור את השלום במחשבותינו, אנו – לא הגוף היחיד במיטה האחת, אלא מיליוני גופים שטרם באו אל העולם – נשכב באותה חשכה ממש ונשמע את אותו זמזום המוות מעל. הבה נחשוב מה נוכל לעשות כדי ליצור את המקלט היעיל היחיד נגד הפצצות אוויר, בעוד התותחים על הגבעה משמיעים בום-בום-בום וזרקורים שולחים אצבעות לעבר העננים ופה ושם, לפעמים קרוב, לפעמים רחוק, פצצה נופלת.

שם, בשמים, צעירים אנגלים וגרמנים נלחמים זה בזה. המגינים הם גברים, התוקפים הם גברים. הנשק לא ניתן לאישה האנגלייה, לא כדי להילחם באויב ולא כדי להגן על עצמה. היא חייבת לשכב בלילה בלא נשק. אך אם היא מאמינה שהמלחמה הניטשת בשמים היא זו שהאנגלים לוחמים למען החירות, והגרמנים לוחמים כדי לחסל את החירות, עליה להילחם כמידת יכולתה לצד האנגלים. איך תוכל להילחם למען החירות בלא נשק? על ידי ייצור נשק, בגדים או אוכל. אך יש דרך נוספת להילחם למען החירות בלא נשק; אנו יכולות להילחם בכוח הרוח. אנו יכולות ליצור רעיונות שיעזרו לאנגלי הצעיר הנלחם בשמים להביס את האויב.

אך על מנת שהרעיונות יהיו יעילים, עלינו להיות מסוגלות לירות אותם. עלינו להכניס אותם לפעולה. והצרעה בשמים מזכירה צרעה שבנפש. זו שזמזמה הבוקר ב"טיימס" – קול אישה אומר, "לנשים אין מה לומר בפוליטיקה." אין אף לא אישה אחת בקבינט; או בכל משרה אחראית אחרת. כל יוצרי הרעיונות שמכוח מעמדם יכולים ליצור רעיונות יעילים הם גברים. זו מחשבה המעמעמת את החשיבה ומעודדת חוסר אחריות. מדוע לא נטמון את הראש בכר, נאטום את האוזניים ונחדל מהפעילות העקרה הזאת של יצירת רעיונות?

משום שלצד שולחנות הקצינים והדיונים ישנם עוד שולחנות. האם איננו מפקירות את האנגלי הצעיר בלי נשק שעשוי להיות יקר ערך עבורו אם אנו מוותרות על החשיבה האישית, על חשיבת שולחן-התה, רק משום שהיא נראית חסרת ערך? האם איננו מדגישות את אוזלת ידינו, משום שיכולתנו חושפת אותנו אולי לפגיעה או לבוז? "לא אחדל מהמאבק הנפשי," כתב בלייק. מאבק נפשי פירושו חשיבה כנגד הזרם, לא אתו.

הזרם הזה שוטף במהירות ובפראות. הוא פולט מבול של מילים מרמקולים ומפי פוליטיקאים. כל יום מספרים לנו שאנו עם חופשי הנלחם כדי להגן על החירות. זה הזרם השולח את הטייס הצעיר לשמים וגורם לו לחוג בין עננים. כאן, למטה, מתחת לגג המכסה אותנו ועם מסכת הגז בהישג יד, תפקידנו הוא לנקב שקי גז ולגלות זרעים של אמת. אין זה נכון שאנו חופשיים. הלילה שנינו אסירים – הוא כלוא במכונה שלו, עם תותח בהישג יד; ואנו שוכבות בחשכה עם מסכת הגז בהישג יד. אילו היינו חופשיים, היה עלינו לצאת החוצה, לרקוד, לצפות במחזה או לשבת ליד החלון ולשוחח. מה מונע זאת מאתנו?

"היטלר!" קוראים הרמקולים פה אחד. מי הוא היטלר? מה הוא? תוקפנות, עריצות, אהבת כוח מטורפת הנחשפת לעין, הם משיבים. אם תשמידו אותו, תהיו חופשיים.

עתה מזכיר רעם המטוסים ניסור של ענף מעל. סחור סחור הוא חג, מנסר ומנסר ענף היישר מעל לבית. צליל אחר מתחיל לנסר את דרכו לתוך המוח. "נשים בעלות יכולת" – זו ליידי אסטור הדוברת ב"טיימס" הבוקר – "מוגבלות מכוח ההיטלריזם התת-הכרתי הטמון בלבבות הגברים." אין ספק, אנו מוגבלות. כולנו אסירים הלילה – האנגלים במטוסיהם, האנגליות במיטותיהן. אך אם הוא יחדל לחשוב, הוא עלול למות; גם אנו.

לכן נחשוב אנו עבורו. ננסה לגרור את ההיטלריזם התת-הכרתי הבולם אותנו אל תוך ההכרה. זו התשוקה לתוקפנות; התשוקה לשלוט ולשעבד. אפילו בחשכה אנו יכולות לראות אותה לובשת צורה. לראות חלונות ראווה מוארים; ונשים מביטות; נשים צבועות; נשים לבושות; נשים עם שפתי ארגמן וציפורני ארגמן. הן שפחות המנסות להשתעבד. אילו יכולנו להשתחרר מעבדות, היינו יכולות לשחרר את הגברים מעריצות. העבדים הם המולידים היטלרים.

פצצה נופלת. כל החלונות משקשקים. תותחים נגד מטוסים נכנסים לפעולה. שם למעלה, על הגבעה, מתחת לרשת קשורה ברצועות של חומר ירוק וחום, חיקוי לעלי השלכת, מוסתרים התותחים. עתה כולם יורים בבת אחת. בשעה תשע יאמרו לנו ברדיו כי "ארבעים וארבעה מטוסי אויב הופלו במשך הלילה, עשרה מהם באש נגד מטוסים."

ואחד מתנאי השלום, יאמרו הרמקולים, הוא פירוק הנשק. לא עוד תותחים, לא עוד צבא, לא עוד חיל ים, לא עוד חיל אוויר. לא עוד צעירים מאומנים להילחם בנשק. מה שמעלה עוד צרעה-שברוח לחדרי המוח – עוד ציטטה. "להילחם נגד אויב אמיתי, לזכות בכבוד ובתהילה שאין למעלה ממנה על ידי ירי לעבר זרים, ולחזור הביתה בחזה מכוסה מדליות ועיטורים, זו היתה פסגת תקוותי. זה הדבר שלמענו הקדשתי את כל חיי, חינוכי, הכשרתי, את הכול..."

אלה היו דבריו של אנגלי צעיר שלחם במלחמה האחרונה. ולשמעם, האם ההוגים של ימינו מאמינים באמת ובתמים שדי שיכתבו את המילים "פירוק הנשק" על גבי גיליון נייר ליד שולחן ועידת השלום, ויצאו ידי חובתם? גם אם משלח ידו של אותלו ייעלם, הוא יישאר אותלו. לא הקולות ברמקולים דוחפים את הטייס הצעיר בשמים; הקולות שבתוכו עצמו הם הדוחפים אותו – חושים עתיקי ימים, חושים שטופחו וצמחו על ברכי חינוך ומסורת.

האם בו האשם על החושים הללו? האם נוכל לכבות את החוש האמהי לפקודת שולחן מלא פוליטיקאים? נניח שתנאי השלום היו כוללים את הציווי: "יש להגביל לידת ילדים למעמד מצומצם של נשים נבחרות," האם היינו מצייתים לו? האם יכולנו לומר, "החוש האמהי הוא תפארתה של האישה. זה הדבר שלמענו הקדשתי את כל חיי, חינוכי, הכשרתי, את הכול..."

אך אילו היה צורך, למען האנושות, למען שלום העולם, להגביל את לידת הילדים, לדכא את החוש האמהי, הנשים היו מוכנות לנסות. הגברים היו באים לעזרתן. הם היו מכבדים אותן על סירובן להביא ילדים לעולם. היו מעניקים להן מוצא אחר לכוחות היצירה שלהן. גם זה חייב להיות חלק בלתי נפרד מן המאבק שלנו על החירות. עלינו לעזור לאנגלים הצעירים לעקור משורש עצמם את אהבת המדליות והעיטורים. עלינו ליצור פעילויות המכבדות יותר את העוסקים בהן, למען מי שמנסים לכבוש את יצר הלחימה שבתוכם, את ההיטלריזם התת-הכרתי שלהם. עלינו לפצות את האדם על אובדן התותח שלו.

צליל הניסור שמעל גובר. כל הזרקורים ניצבים זקופים. הם מצביעים על נקודה היישר מעל לגג הזה. בכל רגע עלולה ליפול פצצה על החדר הזה ממש. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש... השניות חולפות. הפצצה לא נפלה. אך באותן שניות של מתח, פסקה כל מחשבה. כל תחושה, חוץ מהחרדה העמומה, נעלמה. מסמר נעץ את כל הקיום על גבי לוח קשה אחד. רגש הפחד והתיעוב הוא אפוא עקר. מרגע שהפחד חולף, המוח מושיט ידו ומשיב עצמו בחוש לחיים על ידי הניסיון ליצור. ומאחר שהחדר עירום ועריה, הוא יכול ליצור רק מתוך הזיכרון.

הוא מושיט ידו אל הזיכרון של חודשי אוגוסט אחרים – בבַּיירוֹית, בהאזנה לוואגנר; ברומא, בטיול בקַמפַּניָה; בלונדון. קולות של ידידים עולים מתהום הנשייה. קטעי שירה חוזרים. כל אחת מהמחשבות הללו, אפילו בזיכרון, חיובית יותר, מחיה יותר, מרפאת יותר ויוצרת יותר מהאימה העמומה העשויה פחד ותיעוב. לכן, אם ברצוננו לפצות את הצעיר על אובדן תפארתו והתותח שלו, עלינו להעניק לו גישה לתחושות היצירה. עלינו לגרום לו אושר. עלינו לשחרר אותו מן המכונה. עלינו להוציאו מתא הכלא שלו אל האוויר הצח. אך מה הטעם בשחרור האנגלי הצעיר אם הגרמני הצעיר והאיטלקי הצעיר נותרים עבדים?

הזרקורים המתחרים זה בזה מעל למישור איתרו את המטוס. מן החלון נראה

חרק כסף קטן מתהפך ומתפתל באור. התותחים משמיעים בום-בום-בום. אחר כך הם מפסיקים. התוקף הופל כנראה מעבר לגבעה. לפני ימים אחדים נחת אחד הטייסים בשלום בשדה סמוך. לשוביו אמר באנגלית רהוטה למדי, "כמה אני שמח שהטיסה הסתיימה!" ואנגלי אחד נתן לו סיגריה, ואנגלייה אחת הכינה לו כוס תה. זה מוכיח כנראה שאם תוכל לשחרר את האדם מהמכונה, הזרע לא ייפול על אדמת טרשים. הזרע עשוי להיות פורה.

לבסוף הפסיקו כל התותחים לירות. וכל הזרקורים כובו. החשכה הטבעית של ליל הקיץ שבה אל כנה. קולות הכפר התמימים שוב נשמעו. תפוח נחבט באדמה. ינשוף יילל ועופף מעץ לעץ. כמה מילים נשכחות-למחצה של סופר אנגלי מימים עברו צצו ועלו: "הציידים באמריקה..." הבה נשלח את קטעי הרשימות הללו לציידים באמריקה, לגברים ולנשים ששנתם טרם הופרה בירי מקלעים, באמונה שהם יחשבו עליהם ברוחב לב ובחסד ואולי יעשו בהם שימוש. ועתה, בצלו של חצי העולם, לישון.

 "מות העש", וירג'יניה וולף, הוצאת כתר, מתרגמת: כרמית גיא, 220 עמודים