התנשקנו במגרש החנייה כשאמא שלי גססה
שבוע שלם שאנחנו יושבים כסא ליד כסא במסדרון ביה"ח, ולא ראיתי אפילו פעם אחת את אשתך. סיפרת שהיא בכנס באיטליה, מצילה את כל העולם מלבד את עצמה ואותך ואת המשפחה שלכם. שתקתי. מתוך ספר חדש, "פירורי קינמון"
אתה עמדתי לידי, מחכה שהכוס שלי תיפול ותסתדר שם, מתחת לזרזיף החום, המתוק. חייכת מהצד, ושנינו היינו שם כמו שני זרים מנומסים אף-על-פי שכבר שבוע אנחנו יושבים על אותם כסאות בפנימית א', בקומה ב'.
אבא שלך מחובר לצינורות בחדר 107 ואמא שלי חיה רק בעזרת מורפיום בחדר 108. קיר מפריד ביניהם, אבל גורל משותף של ההולכים בדרך כל בשר.
יש לך ריח של סבון שקדים מריר, אבל זה נעים לי באף ואפילו מתמזג היטב בזרזיף השוקו החום שנוזל מהמכונה ישר לתוך כוס הקלקר שלי. ברגע הזה מתעוררת בי תשוקה להסניף עמוק את העורף שלך, אבל אני מתאפקת כמובן, לוקחת את הכוס וממשיכה לעמוד לידך באחוות "בנים של", סוג של הסכמה שבשתיקה. אחרי שאתה ממלא את הכוס שלך בקפה ריחני אנחנו חוזרים לכיסאות המרופדים שליד חדר 107 ו-108. בפנים, מכונות ההנשמה מתאמצות לנשום בשביל אבא ואמא, ואנחנו שקטים. אפילו הלגימות שלנו מהוסות, הולכות על בהונות כדי שלא להפריע למחשבות שלך ושלי.
יש לי יכולת הקשבה אינסופית
כבר יומיים שאתה מספר לי את עצמך. אני רוב הזמן שותקת. יש לי יכולת הקשבה אינסופית. לפעמים חושבים שאני מסתורית, אבל מהסיבות הלא-נכונות. אף אחד לא מבין שהמחשבות שלי מתקשות להיתרגם למילים. אני מסוגלת לשמוע ולספוג, להבין ולהגיב, אבל על עצמי, קשה לי לדבר. אתה כבר יודע שאמא שלי סופנית בדיוק כמו אבא שלך. שאני לא סובלת שאחותי מגיעה לכאן כי היא תמיד היסטרית ויש לה טענות לכל האחיות והרופאים. את כל זה אתה רואה לבד. את כל זה אתה כבר יודע.
שבוע שלם שאנחנו יושבים כסא ליד כסא, ולא ראיתי אפילו פעם אחת את אשתך. לא שאלתי דבר, אבל אתמול סיפרת שהיא בוועידה באיטליה. משהו על כנס יהודים-ערבים. אמרת שאשתך מצילה את כל העולם, מלבד את עצמה ואותך ואת המשפחה שלכם. אני שתקתי. מה יכולתי להגיד לך? שאצל רוב המשפחות זה אותו דבר? שגם אם האשה לא נוסעת לאיטליה להציל את העולם, גם פה, בארץ, בחדרה, בתל אביב, בירושלים, בהרצליה, גם כאן יש נשים וגברים שלא מצילים את המשפחות שלהם, רק את העולם?
שאלתי אותך מתי נגמרת התשוקה? מתי מתחילה האהבה? מתי אנחנו מבלבלים בין חברוּת להתאהבות? ואמרת שמזמן לא חשבת על ההגדרות האלה. אהבה זה כואב. אבל אם לא יכאב לנו, איך נדע שחיינו? שאלתי אותך ומשכת בכתפיים והסתכלת בי במבט של קוקר ספנייל עצוב.
מידי פעם אנחנו קמים, איש איש לחדר אביו או אמו, מיטיבים כרית, בודקים את צינור הזונדה, החמצן, העירוי. מלטפים, מסיטים שערה סוררת. מחזיקים יד, מדברים כמה מילות אהבה וחמלה וחוזרים בחזרה אל שני הכסאות שלנו.
חורף כבד בחוץ. בחדר ההמתנה של המחלקה יש מכשיר טלוויזיה עם מסך ענקי, ובחדשות הלילה מדווחים על שטפונות בנגב. הגשם מתדפק על חלונות המחלקה והרעמים מחרישים את אוזנינו.
אתמול נרדמנו זה לצד זו, על הכסאות. המסעד הימני הוא מסעד משותף, וכשהתעוררתי, מצאתי ששנינו מכוסים בשמיכות צמר של המחלקה. נעליי הוסרו מעל רגליי וכסא נוסף הונח תחתן. היד שלך נחה על ידי, חמה ויבשה, ואתה ישנת בשלווה. המשכתי לשכב ככה גם לאחר שהתעוררתי. היתה בי שלווה מתוקה ונחמה מערסלת. כשהתעוררת, חייכת ואמרת שאתה מקווה שאני לא כועסת שכיסית אותי והורדת את נעליי. "רק רציתי שלא תהיי מאובנת מקור כשתקומי". אני חייכתי כרגיל, בלי לומר מילה.
כאילו השפתיים שלי חיכו כבר שנים
כשירדתי לחנייה כדי לקחת משהו מהסיטרואן הקטנה שלי שמתי לב שיש פנצ'ר בגלגל הקדמי. עליתי למחלקה ושאלתי אותך אם תוכל לעזור. נענית ברצון, כמובן. כשעמדנו ליד המכונית, הגשם שוב החל לרדת וממטרים זועפים היכו בנו. לקחת את מפתח האוטו מידיי, ובמקום לנעוץ בפתח המנעול כדי לפתוח את תא המטען ולהוציא את כלי העבודה והגלגל הרזרבי, נאחזת בי כמו גור כלבים ונשקת לשפתיי בתשוקה מטורפת. בלי לחשוב נעניתי מיד, כאילו השפתיים שלי חיכו כבר שנים להבל הפה שלך שיתנשם לתוך שלי, ללשון המתנחשלת שלך שעטפה את כולי. היד הימנית שלך קטפה לי פיטמה דרך החולצה הירוקה והשמיים התפוצצו מעלינו, אבל לאיש לא היה איכפת. גשם זלג על פנינו, השיער נדבק לקרקפת ורעדנו תוך כדי נשיקה, אם מקור, אם מתשוקה, אם מחמלה, שום דבר כבר לא היה משנה. שני אילמים שהגורל המוזר הפגיש ביניהם, מצילים זה את זה במגרש חנייה של בית חולים.
השמיים בכו עלינו, ולמעלה, בדיוק באותו רגע, אמא שלי נשמה את נשימתה האחרונה.
הצליחה להפוך אפילו את המוות הצפוי שלה לדרמה
כשעלינו, שני אנשים רטובים שבמעלית בית-החולים נראו כמו ניצולים משיטפון, אחרי השבר והבכי על אמא, הסתכלתי עליך וחשבתי על כך שזה כל-כך טיפוסי שאמא שלי הצליחה להפוך אפילו את המוות הצפוי שלה לדרמה והשאירה אותי עם רגשי אשם על כך שגם כשהיא מתה, הבת שלה עסקה בנאפופים קטנטנים והתרכזה בגלים המתוקים האלה שהיכו בשיפולי הבטן התחתונה שלה, בואכה הירכיים, במקום להחזיק לה את היד דווקא עם הנשימה האחרונה שלה.
אז הסתובבתי אליך וביקשתי ממך שלזכר אמא, תנשק אותי עוד פעם אחת, נשיקה כואבת, נושכת, חונקת, מדממת, מתפיחה שפתיים, כי הכאב החזק מרגיע אותי ומנחם בדרכו וגורם לי להקלה גדולה.
וכך עשית. ותוך כדי הנשיקה המטורפת הזו ירדו לי שבילי מלח על הלחיים ואתה ליקקת ונישקת וניגבת בלשון והרטבת, וחוזר חלילה. וכשסיימנו להתנשק, אחרי זמן שנמשך כמו נצח, הפנים שלי היו שטופות דם-שפתיים ומלח של דמעות ובאה חשיכה גדולה ואספה את הכל. ובאו רגיעה גדולה ושלווה ושקט ונוחם.
- סיפור מתוך הספר החדש "פירורי קינמון" מאת יעל שכנאי (הוצאת "רימונים")
לפנייה לכתב/ת 
