גבר אדום, גבר שחור
זוכה פרס נובל לספרות ויליאם פוקנר מצליח שוב ביצירה מטלטלת לשרטט את אכזריותם של בני האנוש. איימן סיכסק מצדיע ליוצר חשוב שיצירתו רלוונטית גם אלינו
”אני חש שפרס זה לא הוענק לי כאדם. אלא ליצירה שלי: מפעל חיים שכולו עיסוק בייסורים ובעבודת הפרך של רוח האדם“. כך אמר ויליאם פוקנר בנאום קבלת פרס נובל לספרות. ואמנם, דומה שאין מאפיין מזוהה יותר לכתיבה של פוקנר מאותה עבודת פרך של הרוח, הסבל והיאוש שמרכיבים את החוויה האנושית ומעצבים את בני האדם.
"עלים אדומים" עוצר הנשימה, שיצא עכשיו בהוצאת גוונים, עוסק בעבדות האפריקנים באמריקה, והמחיר שזו גבתה מרוח האדם, הן זו של העבד והן זו של הבעלים.
עם מותו של הצ‘יף איסטיבהא, נדרשים בני משפחתו ונתיניו להעניק לו קבורה על-פי המסורת ולטמון אותו באדמה עם כל רכושו - כלבו, סוסו, והעבד השחור ששירת אותו 20 שנה. העבד מחליט להימלט, ושני אינדיאנים - בני חסותו של המנוח - דולקים אחריו. פוקנר עוקב אחר נתיב הבריחה של העבד - נתיב אקראי ומסוכן, שכן לעבדים לא הייתה אפשרות לצאת את גבולות השטח של בעליהם - ומכניס בתוך כך את הקורא אל עולמם המעוות של כל הנוגעים בדבר: האפריקנים שנלקחו ממולדתם ונסחרו כמוצרים לכל דבר, והאינדיאנים שארצם נכבשה והשתנתה.
המרדף אחרי העבד הנמלט אורך מספר ימים. כתוצאה מכך גופת הצ'יף, שעדיין לא נקברה, מתחילה להרקיב ולהסריח. פוקנר מכניס את קוראיו אל תוך הבקתות, מחוסרות הדלתות, של העבדים השחורים ומגלה בהם את שרידיה האחרונים של תרבותם: כלים וקומץ פריטים אישיים שצלחו את הדרך הקשה בים, ושאותם שומרים העבדים במסתור. ביום האחרון לפני לכידתו, בעודו מסתתר בביצה מפני האינדיאנים, העבד הנמלט שר את ”שיר המוות“ שלו, אותו הוא שר בשפת אימו. וכאן פוקנר מצביע על נקודת עבדות נוספת שכן גם השפה נגזלה מהעבדים, שאולצו ללמוד את שפת בעליהם.
אלא שגם האינדיאנים, שלכאורה נדמים כשולטים, חווים חיים של אי-צדק ואובדן זהות. במציאות הגרוטסקית ש"עלים אדומים“ מפליא לתאר, האינדיאני הוא בו-זמנית שולט ונשלט. מחד, השתלטותו של האדם הלבן על אדמתם כפתה על האינדיאנים נורמות חדשות, שבמסגרתן מסורות עתיקות ורבות משמעות, הפכו למגוחכות. כמו למשל שבנו של הצ'יף המת, ובאופן מסורתי גם יורשו, נראה בעיני בני קהילתו מגוחך וחסר אונים בנעליו של אביו. העברת השלטון הלאה בשושלת משפחתית נחשפת כאן כשיטה שרירותית שאין עוד טעם בקיומה.
מאידך, זמינותם של העבדים השחורים ביבשת מספקת גם לאינדיאני הזדמנות לדמות עצמם כשליטים. הם קונים עבדים במטרה שאלה יעבדו את אדמתו במקומם. אלא שהשלטון החדש הופך לחלק מתהליך ההשחתה של הזהות האינדיאנית; מתוך ההכרח לחקות את דרכי האדם הלבן, מאמץ האינדיאני אורח חיים בעל היררכיה לא לו, שסופה בנישולו מחדש מרכושו ומהתרבות שלו.
האינדיאנים המנושלים-לשעבר (ולעתיד) נוהגים בעבדים האפריקנים בזלזול; הם סולדים ממנהגיהם ונגעלים מתווי פניהם ומצבע עורם. ”אדם לבן שחור“, כך הם מכנים את האפריקנים הראשונים שהם רואים. באחת התמונות המקאבריות ביותר בסיפור, תוהים האינדיאנים מה לעשות בעבדים שקנו ושאותם אינם מסוגלים עוד לנהל, ומחליטים בייאושם להרוג אחדים מהעבדים ולאכול את בשרם.
רגע לכידתו של העבד, ותהליך החזרתו אל ביתו של הצ‘יף לצורך הקבורה, הם אולי המצמררים ביותר בסיפור: הדיאלוג ביניהם וההשלמה של העבד עם גורלו הם ביטוי לרגישותו של פוקנר כלפי דמויותיו ולמופתיות של האיפוק שלו כסופר. בזכות הכישרון הזה, מצליח הסיפור לפלס את דרכו אל שורת סיום מטלטלת, בלתי נשכחת.
בארץ מוכר פוקנר בעיקר בזכות ”הקול והזעם“ ו“אור באוגוסט“ שנחשבים בעיני רבים לפסגת יצירתו הספרותית. ולמרות שרבים מסיפוריו של פוקנר תורגמו לעברית - וביניהם ”הדב“,
”הראשונים“ והקובץ “רד, משה“ (כולם בתרגומו של אמציה פורת) - נדמה שמעמדו של פוקנר כאמן הסיפור הקצר התבסס ונשאר, שלא בצדק, בתחומי האקדמיה בלבד.
על כן הוצאתו של הסיפור ”עלים אדומים“ (בתרגומו הרגיש של עודד פלד, שהוסיף גם אחרית דבר) כספר בפני עצמו עושה עם קוראי העברית צדק פעמיים: בפעם הראשונה בכך שהיא מספקת להם הזדמנות להתוודע שוב אל אמנות הסיפור הייחודית של הסופר האמריקני הגדול, ובפעם השנייה בכך שהיא נותנת לשיקול הזה עדיפות על פני השיקולים הכלכליים היבשים של מרבית הוצאות הספרים בישראל.
אבל ”עלים אדומים“ מומלץ לקריאה לא רק בזכות כישרונו יוצא הדופן של פוקנר - מגדולי הסופרים המודרניסטים וללא ספק אחד השנויים במחלוקת מביניהם - אלא גם בזכות החלון שהוא פותח אל פן נסתר של אחד מהאירועים המעצבים בהיסטוריה האמריקנית, ואל הרלוונטיות הלא נוחה, הקשה לעיכול, של האירוע הזה למצב הנוכחי בישראל.
"עלים אדומים", ויליאם פוקנר, הוצאת גוונים
לפנייה לכתב/ת 
