שקט ברעש הזה
כשהתרבות הפוסט מודרנית מזהמת את הנפש בעומס יתר של מידע ורעש, מבקשת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים לחזור אל השורש. ראיון על מחול, אקולוגיה ושיבושי תרבות
המופע החדש של להקת ורטיגו, שייעלה הערב (ד') בבכורה בפסטיבל אישה בחולון, מרכזו בַּספק. הוא מטיל ספק בחיים המודרניים, תוהה לגבי ההתרחקות מהמהות, מהאדמה ומחוט השדרה הפרטי של האינדיבידואל בתוך החברה הרוחשת סביבו. "רעש לבן" קוראים ליצירה ואם מילים גדולות לא היו מאיימות להרחיק, ראוי היה לייחס לה אלמנטים אקזיסטנציאליסטים.
"הכול הופך לרעש רקע" (צילומים: מרב יודילוביץ')
זו הפעם הראשונה בה יוצרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, שעד כה התמקדה בעיקר בעבודות מופנמות על גבול הקאמריוּת, יצירה לקבוצה גדולה של רקדנים. "זו היתה חוויה מרתקת בשבילי לעבוד עם מאסה", היא אומרת, "יש בזה משהו שמחייב אותך להסתכל רחב, לצאת מתוך הפרט, לדבר בתמונות. זו אנרגיה אחרת שמשך אותי לחקור".
מעזה אבל שומרת על אינטימיות
מרשים לראות את המסלול הארוך, המתפתל והמתפתח שעברה קבוצת המחול הירושלמית הקטנה שורטהיים הקימה ביחד עם שותפה ובן זוגה עדי שעל לפני 16 שנה. היום, עם 10 רקדנים ומרכז מחול אקולוגי שהקימה בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, מצליחה הלהקה עדיין לשמר באורח פלא את אותה האינטימיות באותה מידה של כנות ולא להתפזר.
ביצירתה החדשה, ששומרת על שפת התנועה הייחודית לורטהיים ומלווה בפסקול משובח של מוזיקאי הבית רן בגנו, נדמה שהיא מעזה יותר בלי ליפול לרהבתנות רעשנית שאיתה מתעמתת העבודה. "המופע עוסק בהתנגשות בין השקט הפנימי וההתמסרות הטוטלית של הגוף לכוח הכבידה לבין הרעשים שהסביבה כופה עלינו", היא אומרת ומדברת על התחברות מחדש ליקום שעוטף, לאנרגית החיים שקושרת לאדמה ולבני האדם ועל הצורך להיות חלק משלם מבלי להשתלט עליו.
"לעבוד עם מאסה מחייב לדבר בתמונות"
בהודעה לעיתונות מצוטט משפט מתוך "שיבוש תרבות", ספרו של מבקר תרבות הצריכה קאלה לאסן, שיוצא נגד התרבות הפוסט מודרנית שמזהמת את הנפש בעומס יתר של מידע ודיסאינפורמציה ומרחיקה את האדם מעצמו. "רחש הגשם, הרוח, ציוץ הציפורים ושיחותיהם של בני האדם נבלעו ברעשי התאגידים, התקשורת, תרבות הצריכה ובעומס יתר של המידע", הוא כותב, "רעש לבן משודר למוחנו להסחה של רעשי הרקע, המזהמים את הסביבה הנפשית שלנו. בסופו ל דבר הכול נעשה רעש רקע ואנו כמעט שאיננו שומעים דבר". בדיוק מהסיבה הזו החליטו ורטהיים ושעל להתיק את מקום מגוריהם מירושלים לקיבוץ בו פתחו מרכז מחול שמחבר בין נושאי איכות סביבה למחול.
מחפשת את הקרבה לאדמה, את המגע והדיאלוג
תהליך ההתקרבות לאדמה החל כבר לפני כארבע שנים כשורטהיים היתה עמוק בתהליך יצירת המופע "לידת הפניקס", טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע וכל כולו מתקיים בתוך מבנה כיפתי עשוי במבוק שמונח תחת כיפת השמיים. ורטהיים השתמשה באדמת חול כנקודת מוצא ממנה צמחו הרקדנים ובה הם בוססו.
שנה מאוחר יותר החלה הלהקה בדיאלוג על הקמת כפר אקולוגי בקיבוץ הראל, יוזמה שבסופו של דבר לא צלחה. הניסיון הנוכחי נמצא בחיתוליו אבל עושה הרושם שהצליח להכות שורש. המרכז, שנבנה בבוץ, פועל באנרגיה סולרית ומחויב למחזור זבל, מלמד על הקשר בין התנועה לאדמה ומציע מודל לחיים אלטרנטיביים.
השבט שאבד. מודל לחיים אלטרנטיביים
"המעבר לכפר העצים את הדיסוננס מול החיים המודרניים והרעש הלבן שהוא חלק בלתי נפרד מהם", אומרת ורטהיים, "אז כן, היצירה עוסקת ברעש שהוא נתון בעידן המחשב והטכנולוגיה ובחיפוש של שקט, של השבט שאבד, של דיאלוג אמיתי, של מגע ושל קשר שהם חלק מהמקור של מה שנקרא אדם".
במסגרת האלטרנטיבה ובהמשך לתפיסתו של לאסן לפיה הכלכלה הגלובלית גוזרת את דינה של החברה המודרנית ומוכרחים לעצור ולתכנת אותה מחדש, מציעה "ורטיגו" בכניסה למופע החדש לקחת חלק בשוק חליפין. "בְּמִחזוּר חפצים, אנחנו מקטינים את הצריכה, מפחיתים את ניצול המשאבים המתכלים של כדור הארץ ומצמצמים את כמות הזבל שאנחנו זורקים", הם אומרים, "זו הסיבה שהחלטנו להזמין את הקהל להביא למופע חפצים שמעלים אבק שאולי אנשים אחרים ימצאו להם שימוש. מה שאדם אחד לא זקוק לו, יכול להיות האוצר של מישהו אחר ולהיפך".
הבכורה החגיגית של היצירה תיערך ב-27 במרץ במרכז ז'ראר בכר בירושלים. במרכז סוזן דלל בתל אביב היא תציג בין התאריכים 3-4 באפריל.
