כבוד החוזה וכבוד בית המשפט

שני פסקי דין קצרים שניתנו לאחרונה על ידי שופט בית המשפט העליון ד"ר יורם דנציגר (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט; ע"א 5925/6 בלום נ' אנגלו־סכסון), תוארו על ידי יודעי דבר כפסקי דין המבטלים למעשה את הלכת אפרופים והמציגים מגמה הנוגדת את מורשת ברק.

האמנם?

המושג "הלכת אפרופים" מתאר את פסק דינו של הנשיא ברק בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93), יחד עם העומק והגיבוי התיאורטי שנוספו לו בספרו של פרופסור ברק "פרשנות החוזה". הלכת אפרופים היא ההלכה המחייבת פנייה לנסיבות גם כאשר לשון החוזה ברורה לכאורה. על פי הלכה זו, אין להסתפק בלשון החוזה ויש לפנות תמיד ("בכל הנסיבות") אל המקורות החיצוניים ("כל הנסיבות"). הלכה זו מבטאת את תורת הפרשנות התכליתית שהנהיג השופט ברק במשפטנו, היא התורה שלפיה יש לפרש כל טקסט, לרבות חוזה, על פי תכליתו.

הלכת אפרופים היא כיום ההלכה המצוטטת והחשובה ביותר בתחום דיני החוזים. מאות, אולי אלפי, פסקי דין הסתמכו עליה והפעילו אותה בעשור האחרון, ובוודאי שלא ניתן לבטל אותה במחי יד או בהינף קולמוס.

אמת, נכון הדבר. בשנים שנקפו מאז נוצרה הלכת אפרופים, בראשית שנות התשעים, נמתחה עליה ביקורת רבה. הביקורת חצתה את כל שדרות הקהילה המשפטית: אנשי אקדמיה (בהם כותבת שורות אלה), שופטים ופרקליטים.

זה לא מכבר, לפני כשנתיים, נקרתה לבית המשפט העליון הזדמנות לשקול מחדש את גבולותיה של הלכת אפרופים, הזדמנות שלא ניתנה לו בעבר (כי הבקשה לדיון נוסף בפסק הדין בפרשת אפרופים נדחתה, חרף חילוקי הדעות בתוך פסק הדין). המשנה לנשיא חשין הורה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, בפסק דין (בענין ארגון מגדלי ירקות) שהלך, ברוב דעות, בעקבות הלכת אפרופים. השופט חשין קיווה שכתוצאה מבחינה מחדש של הלכה זו יתחולל שינוי במגמות של פרשנות חוזה במשפטנו, מגמות שעוגנו בהלכת אפרופים. דא עקא, תקוותו זו של השופט חשין נכזבה והוא נותר בבדידות מזהרת בהתנגדותו הנמרצת והמנומקת לרוחה של הלכת אפרופים, להשקפות הנובעות ממנה וליישומה בחיי המעשה. רוב מוחץ של שופטי בית המשפט העליון (שישה מתוך תשעה) לא זו בלבד שלא הסתייגו מן ההלכה, מרוחה ומיישומה לעובדות המקרה הנדון, אלא הם אף היללו ושיבחו הלכה זו. למעשה כל תשעה השופטים שישבו בדין הסכימו עם הלכת אפרופים, אם כי שופטי המיעוט הסתייגו מאופן יישומה.

מכאן שפסק הדין בדיון הנוסף בפרשת ארגון מגדלי ירקות (דנ"א 2045/05) מאשר ומאמת את מעמדה המכונן של הלכת אפרופים כאבן יסוד בפרשנות חוזה בפרט ובדיני חוזים בכלל.

עם זאת, דעת המיעוט של השופט חשין בפרשת ארגון מגדלי ירקות, וקולו הייחודי המבקש להשיב את הביטחון והוודאות למשפט החוזים ולשנות את ההלכה המתירה לבית המשפט להתערב בחוזה כתוב, אילצו את שופטי הרוב בפרשה זו להתמודד עם הביקורת על הלכת אפרופים ולחזור ולהטעים את חשיבותם של כוונת הצדדים ולשון החוזה המשקפת אותה.

במקום אחר (מאמר שיתפרסם בכתב העת "משפטים") הבעתי את השקפתי כי פסק הדין בדיון הנוסף יסייע להחזיר לצדדים לחוזה את כבודם וללשון החוזה את מעמד הבכורה שניטל ממנה. פסק דין זה מאפשר לקרוא היום את הלכת אפרופים בקריאה מחודשת כהלכה החותרת להגשים במידת האפשר את כוונתם הריאלית של הצדדים לחוזה ולאמוד את דעתם כפי שהיא משתמעת, קודם כל, מתוך החוזה. הלכת אפרופים אינה מבטלת את "כלל הזהב", הוא הכלל שלפיו יש ליתן ללשון החוזה הברורה את משמעותה הטבעית, המתבקשת. גם הנשיא (בדימוס) פרופסור ברק מסכים כי הפנייה לנסיבות חיצוניות כמקור משלים תיעשה במקרים שבהם "אין מנוס" כלשונו מפנייה לתכלית האובייקטיבית.

נחזור עתה לפסקי הדין מפרי עטו של השופט יורם דנציגר. בשני פסקי דין אלה הובילו הן לשון ההסכם "הברורה והחד משמעית" והן "ההיגיון המסחרי הפשוט" (כדברי השופט עצמו) לאותה תוצאה. גם השופט ברק ומצדדי הלכת אפרופים יסכימו כי כאשר לשון החוזה היא מפורשת וברורה (כפי שהיה במקרים אלה), יש ליתן לה משקל מרכזי בפרשנות החוזה, ובפרט כאשר לשון זו מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט.

דומה כי יותר משפסקי הדין של השופט דנציגר מציגים מגמה נגד מורשת ברק ומבטלים את הלכת אפרופים, הם הולכים בתלם שהותווה בדיון הנוסף בפרשת ארגון מגדלי ירקות. בכך הם מחזירים לצדדים לחוזה את כבודם האבוד וללשון החוזה את מעמד הבכורה שניטל ממנה. על כך יש לברך.

• פרופסור גבריאלה שלו נשיאת הקריה האקדמית אונו, פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטה העברית ומחברת ספרים מובילים בדיני חוזים