ארמון הנציב וג'בל מוכאבר: "שלום? רק לפעמים"
בשכונה היהודית הצמודה לכפר במזרח ירושלים, ממנו יצא המחבל שרצח שמונה ב"מרכז הרב", מנסים לשמור על איפוק. "הם לא ממש מתים עלינו, אבל אנחנו לא רוצים שיבואו לעורר אלימות", אומרת פעילה שכונתית. הרב פנחס לדרמן עדיין מאמין "שאפשר לדבר על שלום", אבל אשתו טוענת: "יש פחד. דברים השתנו פה". הקו הדק
שכנות מתוחה. אף על פי שרק מטרים ספורים מפרידים בין בתיהם, מרקם היחסים בין תושבי שכונת ארמון הנציב בירושלים לתושבי הכפר ג'בל מוכאבר, מקום מגוריו של המחבל שביצע את הפיגוע בישיבת "מרכז הרב", היה מאז ומתמיד עדין ושברירי. מאז הפיגוע, עלה מפלס המתיחות בין תושבי השכונות והמושג "דו קיום" איבד מערכו. "זה מכעיס לראות מחלון הבית את התמונות של המחבל תלויות על מכוניות וחלונות בכפר", אומרת ליאורה גולדמן, פעילה שכונתית בארמון הנציב.
בניסיון להפיג את המתיחות שנוצרה, קבעו אתמול (ב') יו"ר המנהל הקהילתי בשכונת תלפיות מזרח,
אם התושבים ירצו או לא, שתי השכונות כרוכות זו בזו. תושבי ג'בל מוכאבר משתמשים בשירותי ארמון הנציב - בהם טיפת חלב, בנקים, דואר ועוד. חלקם מוצאים פרנסה בשכונה היהודית בעבודות מזדמנות. בכביש המחבר ישנו מרכז מסחרי, ובו לדברי גולדמן גם "חנות לממכר הכנאפה הכי טעים בארץ", אך רק בודדים מתושבי ארמון הנציב מגיעים לשם.
ג'בל מוכבר מעבר לכביש. תמונה משכונת ארמון הנציב (צילום: שולה לדרמן)
הולכים משני צדי המדרכה
גולדמן מציגה דוגמא המשקפת, בעיניה, את היחסים בין השכונה לכפר: "הכביש ברחוב מאיר נקר מחבר בין השכונות ולכביש שתי מדרכות. בצד אחד הולכים תושבי השכונה ובצד השני הולכים תושבי הכפר. אף פעם לא הבנתי למה זה. לפעמים אומרים שלום, לפעמים לא".
הפעילויות המשותפות והניסיונות מצד המנהלים הקהילתיים לשפר את היחסים, הצליחו רק במידה מועטה, אם בכלל. "הם לא רוצים קשר איתנו וכנראה שגם אצלנו לא רוצים קשר איתם. בוא נאמר שהם לא ממש מתים עלינו", הוסיפה. באינתיפאדה הראשונה, נשבר לראשונה המרקם העדין כשתושבי השכונה היהודית סבלו מיידויי אבנים בלתי פוסק מכיוון ג'בל מוכאבר. בסבב האלים השני, שהחל ב-2000, שרר שקט מתוח.
"האירוע האחרון המחיש עד כמה המצב רגיש. פגשתי אנשים מהכפר ושאלתי אותם - 'מה קורה איתכם? התחרפנתם על כל הראש?' הם השיבו - 'אתם הורגים לנו ילדים כל יום'. מזל שאנחנו שכונה מאופקת, כי בשכונות אחרות, מספיק שהיו כמה חמומי מוח כדי להבעיר את השטח.
"הכאב שלנו על הפיגוע הוא גדול, וקשה לנו לראות מהבית כיצד תושבי הכפר תולים את תמונת המחבל על החלונות". עם זאת, גולדמן מותחת ביקורת על הניסיונות להתסיס את האזור מצד גורמי ימין: "אנחנו לא רוצים שיבואו לעורר אלימות. בסוף מי שנשאר לגור פה זה הם ואנחנו".
יהודה בן יוסף, יו"ר המנהל הקהילתי, סבור כי היחסים בין הצדדים "סבירים". "נכון שלפעמים יש חיכוכים בין נערים מהשכונה ומהכפר, אבל בסך הכל המוכתרים והנציגים שלנו שומרים על קשר ומנסים לשמור על הסדר". לדברי בן יוסף, "יש כעס בקרב תושבי השכונה על הכפר, בעיקר בעקבות פרשת סוכת האבלים. אני מקווה שנדע לעבור את האירוע הזה ולהמשיך בחיים נורמליים".
"מפחיד להסתובב בגני המשחקים"
הרב פנחס לדרמן, פעיל קהילתי בארמון הנציב. מתגורר עם רעייתו שולה משנת 74' בבית שברחוב מאיר נקר, מטרים ספורים מהכניסה לג'בל מוכאבר. לדרמן, המגדיר עצמו כאיש של שלום ודו קיום, זוכר היטב את הימים בהם יכול היה להיכנס לכפר באין מפריע. "בהיעדר מכולת, הייתי עושה את הקניות בכפר ומשחק באופן קבוע במועדון הביליארד עם חבריי מהכפר. אבל אז פרצה האינתיפאדה והכל השתנה. עד היום מפחיד אפילו לתת טרמפים".
במהלך השנים היה שותף לדרמן בין היתר לעתירה בבג"ץ נגד בניית גדר ההפרדה, שתוכננה לנתק רבים מתושבי ג'בל מוכאבר מסביבתם. "אנשי הכפר גרים מול הבית שלי, אינני יכול לחיות בנתק מהם", הוא מסביר. "תמיד האמנתי בכל רמ"ח אבריי בקשרי שלום עם שכניי. אחרי הפיגוע ביום חמישי, אנשים אמרו שזו עוד הוכחה שאי אפשר לדבר איתם, אבל אני עדיין בטוח שזה אפשרי ושבכל מקום יש משוגעים. הקרדיולוג שלי אומר תמיד שהלב שלי בצד שמאל".
שולה לדרמן הרבה יותר מסויגת מבעלה: "ברור שיש היום פחד. אנחנו כבר לא מעיזים להיכנס לכפר, בגני המשחקים המשותפים מפחיד להסתובב בשעות הערב בגלל שבני הנוער מהכפר משליטים אימה. לפני האינתיפאדה הראשונה היתה לי חברה מהכפר שיחד היינו מבלות ומבשלות. אך יום אחד היא אמרה לי שאסור לה לבוא לשכונה למפגשים חברתיים, אלא רק לצורכי תעסוקה. דברים השתנו פה".
לפנייה לכתב/ת 
