שולץ האיום
כוונותיהם של יוצרי "שולץ" היו טובות: לגייר דמות מעולה (ג'ימיני גליק) ולהטיח בסלבז ישראלים את כל האמת בפרצוף. בפועל הם נכשלו בסעיף הכי נפוץ בתעשייה הקומית: לא מצחיק. סמדר שילוני מנסה להסביר למה
אם הייתי בדיחה בסדרה "שולץ", סביר להניח שהייתי די מתוסכלת. מהבוס שלא מרפה, מהשעות הנוספות, מהעובדה שלא מרשים לי ללכת הביתה גם אחרי שכבר גמרתי את העבודה, אלא סוחטים אותי גם אחרי שאחרון הצופים כבר הבין אותי, צחק ממני והקים לי קבוצה בפייסבוק.
שולץ (רועי בר נתן) הוא וריאציה שכל כוונותיה טובות על ג'ימיני גליק הקנדי, איש ללא חת וללא טאקט עם חגורה שחורה בלהגיד את האמת בפרצוף, בעיקר לסלבריטאים. אלא שהדמיון נגמר בכוונות ובדמיון הוויזואלי.
שולץ, קואוצ'ר מוסמך מסינסינטי, מארח בבית שלו באמת את טובי בנינו, והוא כאן כדי להגיד להם כל מה שרוחש מתחת לפני השטח של התעשייה, להטיח בהם את הביוב הצהוב של השואוביז. yes הקדימו את הפרק הראשון עם "מיהו אברם שולץ", תוכנית בסגנון עדות ערוץ הבידור ששילבה קטעי ארכיון ותמונות בעדויות של כוכבים ישראלים, וסקרה את ההספק של שולץ (דמות פיקטיבית, כן?) בתעשייה לפני שנמלט לארה"ב, ולזכותם ייאמר שהתוכנית הזאת היתה מצוינת, בעיקר בזכות הופעות מעולות של אנשים כמו צדי צרפתי וששי קשת.
המצב חרא. איזה קטעים
האנשים שכתבו את הקדם-שולץ הזה הם גם האנשים שכתבו את הסדרה שהגיעה אחריו, אבל למרבה הצער הניצוצות לא המשיכו איתם. היום אברם שולץ מארח את הסלבריטאים בבית שהורישה לו אמו המנוחה, אבל מעבר ללבוא ולצחקק מהבדיחות שלו אין להם באמת מקום או נפח. מה שמשאיר אותנו לחסדי המימיקות של רועי בר נתן, והפאנצ'ים של התסריטאים.הראשונות ממצות את עצמן מהר מאוד, אבל אולי זה עניין של טעם כי אותי אישית רועי בר נתן מעולם לא הצחיק. האחרונים ממצים את עצמם מהר מאוד, אבל התסריטאים מסרבים להרפות מהם, וכמו שאומרים בצה"ל, וחבל. חבל כי ניכר בכותבים שהם באמת מוציאים את הג'יפה של התעשייה. אצל רן דנקר ועילי בוטנר שולץ נוגע בהתעקשות של היחצנים לייחצן אותם יחד, למרות שברור שדנקר הוא ה'כוכב'. אצל אורנה בנאי הוא מדבר ברמז על הבת החדשה שלה, שמסעירה את הטוקבקיסטים (אבל אז חותך לבעז בנאי). יש מידה לא קטנה של נועזות והתמצאות מאחורי פורמט כזה, ועוד במדינה קטנה ומזיעה כמו שלנו. אבל כל אלה נופלים במקום שבו נופלות כל כך הרבה קומדיות, להלן סעיף המוות, לא מצחיק.
20 אחוז מהפאנצ'ים מצויינים, השאר נלעסים למוות ואלה שלא - היו חסרי טעם מלכתחילה. זה קורה בגלל המכשול שעומד בפני כל מי שכותב סאטירה: לא מספיק להגיד "המצב הוא כזה וכזה, נכון שזה מצחיק?". לא מספיק להגיד ליפה ירקוני ש"היא תקבור את כולנו". לא מספיק להגיד על עפרה חזה ש"תימנים לא חיים הרבה". לא מספיק, ובעיקר לא מצחיק, להטיח בפני אורנה בנאי את העובדה שהמאמצים שלה למען בעלי חיים לא באמת מזיזים לרוב העם. סאטירה היא משימה הרבה יותר מורכבת מרצף של פאנצ'ים, אמיצים ככל שיהיו. ובתוכנית כמו זו, שהיא למעשה מונולוג ארוך של דמות אחת, כדאי שהוא יהיה קצת יותר מצחיק ממה שלשולץ יש להציע.
"שולץ", ימים ב'-ה', ערוץ יס ישראלי, 22:05
