אם זאת אהבה
כל אחת מהדמויות בספרו של אהוד עין-גיל "כולם אוהבים את דורה" מתוודה ומספרת על חייה במונולוג מתמשך. הקולות המגוונים יוצרים תמונת חיים מורכבת שבמרכזם ילדה אחת קטנה, אוטיסטית עם כוחות מיוחדים
"מה שהיה היה, ומה שלא היה - יכול להיות": זה המוטו שבחר אהוד עין גיל לספרו הראשון, "תחנות בדרך חצרמוות" ובהחלט אפשר היה להמשיך ולהשתמש בו גם בספר החדש, "כולם אוהבים את דורה", שמתנהל כמעט כולו בערפל המרתק שבין האפשרות הבדיונית לגמרי לבין המציאות הפרוזאית לחלוטין.
רוחב היריעה הגיאוגרפי וההיסטורי של הספר איננו דבר שגור ומקובל בספרות העברית: תפגשו כאן את שנות החמישים של דרום תל אביב הענייה, על נידחיה שהם פליטי שואה נוצרי סודות, ועל ילדיה שמתאמצים להימלט מצל הסודות ובבגרותם הם חולמים על עולם חדש וטוב ושוויוני יותר: העולם הזה, אל תגידו שלא ידעתם, לא יווצר אפילו מתוך ספר.
לשבח ולסמי, שניהם ילדים שהוריהם שרדו איכשהו (סמי אינה יודעת מי אביה), נולדת בת: הם קוראים לה דורה ורואים בה מתנה, אבל המתנה מורכבת, מפני שדורה היא ספק מפגרת ספק אוטיסטית בעלת תכונות פלאיות וכפעוטה היא כבר יודעת לאבחן מה אירע למכוניות המקולקלות המגיעות למוסך בו אביה עובד לצידו של חבר טוב, ג'לאל – שגם הוא, כמו שבח, מצהיר שהוא נורא אוהב את דורה.
באהבה הזאת תמצאו שורשים של אלימות, וביחסם השונה של כל אחד מן המבוגרים המובילים את הסיפור כלפי דורה תמצאו את המבנה שלו: זהו ספר של זכרונות אישיים ופוליטיים, של גורלות אקראיים ושל אמונות כוזבות, שממנו מנסה עיתונאי אחד, אהוד עין גיל, לחלץ איזו אמת גדולה, או לפחות סיפור קוהרנטי.
בחייו האזרחיים עין-גיל הוא עורך ב"הארץ", וכאן הוא נדרש לטכניקה מעניינת: לכאורה הדמויות המובילות משוחחות איתו במסגרת תחקיר שלא נגמר, מה שמאפשר לכל דמות בסיפור להגן על גרסתה למציאות בדרך שמבטלת את היכולת ליצור מציאות אחת. אבל בניגוד לרשומון קלאסי, כאן יש שילוב של כתיבה בעלת קולות מגוונים. כל דמות היא קול דובר שמקדם את העלילה, אבל גם מגיבה לדמויות האחרות בתיווכו של המאזין הנאמן, המצטנע, שהדמויות מדברות איתו.
דורה היא החוט המקשר בין יהודים וערבים בספר, בין גברים לבין נשים, בין הרצון להישאר בישראל לבין פנטזיות הבריחה, בין חלומותיהם של מתקני-עולם מן השמאל הרדיקלי לבין הפשרות הכואבות שכולם עד אחד נאלצים לעשות בעולם גדול ומשתנה תדיר.
ייתכן שכולם אוהבים אותה, או לפחות טוענים לקיומה של אהבה כזאת, אבל כמו האצטלות הפוליטיות שהדוברים נושאים עליהם, גם האהבה הזאת מסובכת ומובילה את דורה לחסדיהם של מוסדות במקום של בני אדם, ולבדידות שממנה היא נחלצת הרחק מיפו, דווקא בגרנדה, דווקא כאשר פקעו כל הקשרים האפשריים בין אוהביה ובינם לבין חלומותיהם.
עם כל המגבלות המובנות בהחלטה לתת לכל דמות לדבר על עצמה ללא התערבות של מספר, נוצרה ב"כולם אוהבים את דורה" קשת רבגונית ומעניינת של קולות שאמינותם נבנית בעיקר באמצעות הלשון הייחודית לכל דובר, ובאמצעות השינויים שחלים בלשון הזאת בחלוף השנים בהן מתרחש הסיפור: כיון שדורה לרוב איננה מדברת אל עין-גיל המאזין, היא נותרת כאן חידתית ומרוחקת מן הקורא, ועל אף שהדבר נעשה בכוונת מכוון, ואולי כדי להדגיש את הארעיות שבקשרים בין הדמויות ואת חוסר היכולת לבנות סיפור קוהרנטי, הקורא אינו יוצא נשכר מכך: הפיצוי שימצא כאן הוא במורכבותם של הסודות, השקרים הפרטיים והציבוריים והפערים האירוניים בין אידאולוגיות גדולות לבני אדם שכולם במידת אנוש, וכמעט בכולם מצויה גם מידת הרחמים.
כולם אוהבים את דורה, אהוד עין גיל. זמורה ביתן, 236 עמודים
עין-גיל. שילוב קולות
צילום: חיים טרגן
כולם אוהבים את דורה
עטיפת הספר
מומלצים
