"חולה לו על התחת, לא מסוגלת להיפרד ממנו"
כשאני מספרת למאיה על הבחורים בחיי, על אלה שלא ידעו להתייחס, על אלה שלא אהבו מספיק, היא תמיד גוערת בי שמגיע לי יותר. אז החלטתי לכתוב את הטור הזה למענה, בתקווה שאולי אם היא תקרא את הסיפור של עצמה, היא תוכל סוף סוף להבין איך יוצאים ממנו ולא חוזרים עוד לעולם
השעה היתה 18:30 בערב, שתינו עדיין בעבודה, אבל כבר לא רואות בעיניים. בכל זאת, עשר שעות מול מסך המחשב עושות את שלהן. המשרדים כבר שקטים בשעה הזו, וזה זמן טוב לשמוע מה שלומה. כן, של החברה שלי, הפסיכית מהפיסקה הקודמת.
"אבל שלא יהייה בוטה מדי", היא כותבת לי במסנג'ר.
"אל תדאגי", אני עונה לה, "הוא הרי לעולם לא יקרא את זה".
אז החלטתי לכתוב את הטור הזה למענה, בתקווה שאולי אם היא תקרא את הסיפור של עצמה, היא תוכל סוף סוף להבין איך יוצאים ממנו ולא חוזרים עוד לעולם.
הם נפגשו בלימודים, למדו להיות עורכי דין ביום מן הימים. מאיה היתה אז עם חבר חמש שנים, אבל אייל משך אותה. היא הבינה שהמשיכה הזו תעלה לה ביוקר ותפסה מאייל מרחק. אבל כשהיא והחבר נפרדו, תוך זמן קצר מצאה את עצמה מבלה שעות על גבי שעות עם אייל, חורשים יחד למבחנים, צוחקים, עושים הכל יחד. הדרך למיטה היתה קצרה: גם ידידות עזה, גם קירבה וגם משיכה - מה עוד אפשר לבקש? אבל מאיה מיד הבינה שהבחור שלה לא מעוניין בה כחברה. למעשה, הוא אמר לה זאת מפורשות: "את לא הטיפוס שלי. את לא האשה שאיתה אני אתחתן".
אבל מאיה לא ויתרה, כי מאיה כבר רצתה.
בהתחלה הוא היה מין אוטיסט בתגובות הרגשיות שלו. לא ידע לתת ולקבל, לא היה מוכן ללכת לקראתה. כשהיה מצוברח היה מתעלם ממנה ימים שלמים. מאיה הבינה שהיא צריכה ללמד אותו מההתחלה מה זו זוגיות, מה זו אינטימיות, מה זו שותפות. הבן אדם לא יודע לחלוק שום דבר; לא מפנה לה מקום בארון, לא דואג לה בכלל.
אבל מאיה לא ויתרה, כי מאיה כבר אהבה.
לאט לאט אייל התרכך. אייל למד לבטא, לדבר. אייל למד להתחשב בעוד בן אדם. וכל פעם זה הישג חדש. אייל אמר שהוא מתגעגע - הישג. אייל נפתח בפניה - הישג. אייל אמר ממש את המילה המגונה שמתחילה בא' ונגמרת ב-ה'. אבל כל חודשיים היתה נסיגה, וכל חודש פיצוץ מחדש. מאיה אורזת את הדברים שלה בזעם, אייל במחשב. מאיה בוכה כל הלילה, ואייל ישן. מאיה עוזבת - אייל שותק. ואחרי שבועיים - אייל מבקש שתחזור, שהוא לא יכול בלעדיה. ומאיה חוזרת.
הוויכוח אחר, הנושא משתנה, אבל הגרעין דומה
וכעבור חודשיים, הכל קורה שוב. הוויכוח אחר, הנושא משתנה, אבל הגרעין בדיוק אותו דבר. אני יושבת עם מאיה בבית קפה, והיא דומעת לתוך השוקו שלה. אנחנו מדברות שעות על כל הסיבות לא להיות איתו, למה עדיף ככה. ואחרי יומיים היא שוב חוזרת אליו. "אני חולה לו על התחת", היא מצהירה. "אני פשוט חולה עליו".
כך עוברות שנתיים. יש תקופות של רגיעה, מדברים על חתונה. מידי פעם ריב חדש. רבים על אוטונומיה, על כסף, על דרך חיים. מאיה חיה את ההווה, אייל כל הזמן מתכנן קדימה, מודאג, כועס עליה. בכל פעם אחרי ריב גדול מאיה מתלבטת בינה לבין עצמה אם אלה החיים שהיא רוצה. " אני יודעת שיהיו לי חיים קשים איתו. אני יודעת שלא יילך חלק. הוא איש קשה. אבל אני משוגעת עליו".
עכשיו היא שוב בבית הוריה. היא אומרת שנגמר, אבל אם הוא יחזור בו ויצטער, היא תחזור אליו. "אני מרגישה כל כך ריקה בלעדיו. אני יודעת שהוא אפס, אבל הוא האפס שהייתי איתו שנתיים. האפס שאני אוהבת כל כך".
כשאני מספרת למאיה על הבחורים בחיי, על אלה שלא ידעו להתייחס, על אלה שלא אהבו מספיק, היא תמיד גוערת בי שמגיע לי יותר, ושאילו היתה גבר, מזמן היתה מציעה לי נישואים. היא גוערת בי לחתוך את כל הקשרים עם כל מי שלא שווה אותי. אז איך זה שדווקא מאיה לא בוחרת אחרת כשזה מגיע לחיים שלה?
אז רציתי להגיד לה, שאהבה גדולה, כמו שבאמת מגיעה לה, לא יכולה להתקיים תוך כדי מאבק. אהבה היא לא יסורים, בכי, דמעות. פשוט לא יכול להיות שזה המרחב בשבילה. אי אפשר לקיים אותה בכוח, כי מה שמצריך כל כך הרבה מאמץ, בסוף מתיש אותנו. מי שנתלה על הידיים, לא יחזיק מעמד.
יש משפט שמסמן לי את הדרך הזו: "לאהוב זה לא רק להסתכל זה בזו. לאהוב זה להסתכל יחד לאותו הכיוון". מה שאומר שאת צריכה בן זוג שיראה יחד איתך את האופק, במקום לריב איתו אם הוא בצפון או בדרום. בן זוג שיהייה מוכן ללכת איתך לאן שצריך, וכמה זמן שיקח. בן זוג שיעצים אותך.
אני יודעת שזה ממש לא פשוט לוותר על אדם שאת אוהבת ושכבר שנתיים הוא חלק בלתי נפרד מעולמך. אבל אני רק רוצה לאחל לך אהבה יותר מיטיבה. אהבה שפוייה. אהבה הדדית.
חוץ מזה, זכרי שככה אני אוהבת אותך: פסיכית ואובססיבית. אה, כן, ונוירוטית כמובן.
וזכרי שאני כאן בשבילך.
