היו לו אלפי ילדים. כל אחד בן יחיד

כשהזמינו אותי להשתתף באזכרה שלו, לא תיארתי לעצמי כמה בנים היו לרב שמחה הולצברג - אבי הפצועים.

"אני מקווה שהורי הביולוגים סולחים לי, אבל הוא לא פחות אבא שלי", דמעה זולגת מקצה עינו של אחד המשתתפים. השולחנות ערוכים, התזמורת מנגנת מוסיקה חגיגית וקצבית, אבל האורחים אינם רואים - לא את מגשי האוכל שנושאים המלצרים וגם לא את החלה באורך שני מטר.

השימחה היתה גדולה ופרצה מעל ומעבר לתקרה המוצפת אור. אפשר היה לחוש בה, לגעת באוויר - בניצוצות שכמו התעופפו. ההתרגשות היתה גדולה.

אבא שמחה

הרב שמחה הולצברג, שקיבל את התואר "אבי הפצועים", קנה את התואר בצדק רב. הוא תמך בפצועים נפשית ופיזית, עודד את רוחם בכל אמצעי, הפיח בהם תקווה למרות הפציעה הקשה, השיא רבים מהם ושש תחת חופתם כאילו היו ילדיו הביולוגים, והילדים שנולדו להם נחשבו בעיניו לנכדיו.

אלפי "בניו" מעידים כי גילה רגישות גדולה לסבל האיום שהתגלה לנגד עיניו יום יום בסיוריו בבתי החולים ובמרכזי השיקום. בבתי החולים השיקומיים יודעים לספר על חוש ההבנה יוצא הדופן שגילה למשברים הנפשיים שעוברים הנכים.

והנה נכנסה שיירה לאולם. לרגע נדמה כי הם שרים את השיר "הנה באה הרכבת", זרועות אוחזות כתף של הצועד לפניהם. הם, כולם, איבדו את ראייתם בשדה הקרב ובכל זאת נכנסים פנימה בקצב שירה. הם רואים את הקולות וחשים את המראות, גם אם עיניהן אינן מתרגמות את התמונות הניצבות מולם.

"שמחה היה אבא של כולנו", יוסי מספר לי.

אחרי הפציעה הקשה שלו, שכללה מעבר לאיבוד מאור עיניים, גם קטיעת רגל - הוא שקע בהלם. לא ידע איך אפשר לחזור לחיים אחרי טרגדיה איומה שכזו. "עד שהגיע אבא שלי", יוסי מתרגש, ומספר לי איך "'אבא שמחה' אימץ אותו אל חיקו כמו אב ביולוגי אוהב, על אף שלא הכירו עד לאותו יום, ליווה אותו צעד אחר צעד, בכאבים הפיזיים, בחיבוטים הנפשיים, היה מעודכן בכל פרט ובדיקה רפואית".

הוא החזיר לי את השמחה לחיים, את הרצון להשתקם, את הטעם להילחם על בריאותי ועל שפיותי.

"אני חב את שיקומי לשמחה"

הם כולם שם, יושבים ומעלים זיכרונות. תמונתו של הרב עוברת מיד ליד. חלקם ממששים אותה, על אף שאינם רואים, מרגישים את דמותו קורנת מולם, את עיניו הטובות מלטפות אותם ואת פיו מרעיף ניחומים. בני המשפחה מביטים בה כשדוק של זיכרון עובר על פניהם.

"יותר שמח כאן מאשר בחתונה", ממלמלת אחת האורחות בהתרגשות. שתינו סוקרות את רפרטואר האורחים המגוון, הכולל את כל מכאובי תבל. מצד אחד אני דומעת, מצד שני אני מתפעלת. יודעת שאחרי הערב הזה, אסתכל על העולם קצת אחרת.

"הוא לימד אותי לשמוח"

"תגיד, מאיפה נובעת השמחה שלך?" אני מעיזה לשאול, חושבת על אלפי זוטות שמטרידות אותנו בחיי היומיום, שאנו בושים על כך שאנו מקטרים עליהם, ואילו כאן, מול אנשים גדולים, הם מתגמדים לגמרי.

"הוא לימד אותי לשמוח", הוא מחייך לעברי מבלי לראות אותי, ואז פוצח בשירה אדירה. 

השמחה - דור ההמשך

הרב גרוסמן רבה של מגדל העמק נכנס פנימה. בתוך דקות הוא סוחף את כולם לריקוד סוער ושמח, והם רוקדים יחד, כאילו אין כסאות גלגלים בעולם, כאילו אין קביים, כאילו אין פרוטזות שמחליפות גפיים קטועות...

ר' אפרים הולצברג, בנו (הביולוגי) של ר' שמחה הולצברג, הממשיך את דרכו של אביו, תופס בזוג ברזלים שמשמשים לאדם שמולו במקום זוג ידיים אותן איבד בקרב, והם רוקדים לקצב צלילי התזמורת, פניהם מפיקות אושר.

"לא היה כמו ר' שמחה", הם ממשיכים להסביר לי. "קשה מאוד היה להתחרות בשמחה, באהבת הארץ, ועוד היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, להתחרות בו באהבת האדם: האיש אשר ניצל מאש השואה, דאג דאגת-אמת לארץ הקודש".

מה שמעורר בי תקווה הוא המראה של בנו, שמסתובב בין הנכים וניצולי פעולות איבה, וממשיך את דרכו של אביו. התפוח, אין ספק, לא נפל רחוק מהעץ.

כל אחד בן יחיד

"את מבינה?" החיילת לשעבר, שחלתה בלויקמיה במהלך שירותה הצבאי, מסבירה לי ברצינות תהומית. "כל אחד הרגיש כאילו הוא הבן או הבת היחידים שלו, וגם אם הוא היה נכנס כאן לאולם הגדוש באנשים, עדיין כל אחד היה מרגיש בן יחיד. זו היתה גדולתו".

14 שנה חלפו מאז נפטר ר' שמחה הולצברג. הוא נפטר בדיוק כפי שחי - בקרב "בניו", פצועי המלחמה ופעולות האיבה.

בחודש אדר שנת תשנ"ד, מרץ 1994, במהלך טקס האזכרה בצומת גלילות להרוגי אוטובוס הדמים, הוא חש ברע. ליבו הרחום ששפע אהבה לכל יהודי, לא עמד בעומס ההתרגשות, והוא החזיר את נשמתו לבוראו בטהרה. 27 שנות פעילות חסד, במשך 24 שעות ביממה, הגיעו לאקורד הסיום באותו מעמד.

השיירה המשיכה לרקוד והמחשבות זרמו. האיש השמח ביותר, שהעניק אלפי שעות שמחה לעשרות אלפי אנשים, חילק שוקולד ומיני מתיקה, המתיק את הדקות והשניות, השיב נשמתו לבוראו בחודש השמח ביותר בשנה, חודש אדר.

והם כולם כאן, באו לחלוק כבוד לזכרו.

"אני יודע שהם כולם אחים שלי, כך אמר לי אבא", אפרים הבן שלו מתחבק עם כל אחד, רוקד ושר, יודע שהוא זכה באבא המיוחד ביותר בעולם, למרות ואולי בגלל, שנתן את עצמו לבנים נוספים...

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.
  

• לכל הטורים של מלי גרין.