זהירות אהבה
קובץ סיפוריו של איוואן בונין, זוכה פרס נובל לספרות, ישבור לכם את הלב. שלושים ושבעה סיפורים תוהים על קנקנה של האהבה אבל רוב גיבוריהם מתאהבים בדמויות שאינן אוהבות אותם בחזרה
לפחות שני אירועים ספרותיים חשובים קרו בישראל בזמן האחרון עבור אוהבי הספרות הרוסית. הראשון הוא הוצאתו לאור בעברית של הקובץ ”בעולם נהדר ואכזר“ של אנדריי פלטונוב (בתרגומה של נילי מירסקי, בהוצאת עם עובד), והשני הוא תרגומו של רועי חן לקובץ ”שדרות אפלות“ של איוואן בונין, הראשון מבין סופרי רוסיה שזכה בפרס הנובל.
בשני המקרים מדובר בסופרים ענקיים אך לא מוכרים לקוראי העברית, והתרגומים ראו אור בטווח של כחצי שנה זה מזה. האם אפשר כבר לדווח על תחילתה של מגמה?
שלושים ושבעה סיפורים על אהבה מרכיבים את ”שדרות אפלות“, ויוצרים יחד וכל אחד לחוד תמונה רב-ממדית, מורכבת וצבעונית של הרגש הזה, הקשה כל-כך להגדרה. ואמנם, רגישותו של בונין כסופר ניכרת כאן בראש ובראשונה בכך שהוא לא מנסה להגדיר מהי אהבה. סיפוריו של בונין תוהים על קנקנה של האהבה, בוחנים את התבטאויותיה ומנסים לסמן את הגבולות שבינה לבין רגשות אחרים.
רבים מהסיפורים בקובץ מנסים להתחקות אחר חוקיותה של האהבה. כך למשל אפשר לפרש את הסיפור הנפלא ”זויקה וולריה“, שבו מגיע סטודנט צעיר לרפואה בשם ז‘ורז‘ לוויצקי להתארח לתקופת הקיץ בביתו של רופא ותיק במוסקבה. ז‘ורז‘ מתאהב בולריה הקרה והפתיינית, אחייניתו של הרופא שמגיעה לעיר זמן לא רב אחריו. ולריה נענית לחיזוריו, למרות שהיא נמשכת אל טיטוב, קולגה של הרופא המוסקבאי.
אחרי ימים ספורים של חסד, שבהם היא מעניקה לו מתשומת לבה ומנשיקותיה וכובשת את לבו, ולריה מתרחקת ומפסיקה להביע בו עניין. בפגישותיהם החטופות בגן ובארוחות הערב היא נוהגת בו כאחד המכרים, ולפעמים אף כאילו היא אינה מכירה אותו כלל.
סופר כירורג
תיאוריו החסכניים של בונין את רגעי הדרמה הקטנים-גדולים של האהבה, שמולם ז‘ורז‘ נשאר חסר אונים, משאירים חותם עמוק בתודעה. בונין מבודד את שלביה וסוגיה השונים של האהבה אלה מאלה ומנתח אותם בדיוק של כירורג, אבל גם בטביעת-עין של סופר: סיפוריו שופעים באמפטיה לדמויות, וגם כשהוא מעניש אותן הוא לא שופט אותן.
ז‘ורז‘ המיואש מתענה בשאלת הנסיגה של ולריה ממנו. הוא מתקשה לישון, מפסיק להתגלח, ומאבד בהדרגה מסממני המעמד החברתי שלו. אהבתו לולריה מקטינה אותו לכדי פרודיה של הסטודנט המבטיח והשרמנטי, התפקיד שבו נכנס לסיפור.
זה מצב שבונין מתעניין בו במיוחד: הקובץ מציג רצף של מקרים שבהן הגיבורים מתאהבים בדמויות שאינן אוהבות אותם בחזרה, אבל מאוהבות בדמויות אחרות, שבתורן לא מחזירות להן אהבה, וכן הלאה בלי סוף. ככל שהדמויות מתעקשות למצוא את האהבה ה“מושלמת“, כך היא מתרחקת מהן יותר.
היסוד לייסוריו של ז‘ורז‘, הסטודנט הרציונלי והשכלתן, נעוץ באי היכולת שלו להסכים עם הגורל הזה. מיואש ואכול רחמים עצמיים, הוא ממשיך לנסות להבין את פשר התנהגותה של ולריה, ואת משמעות רגשותיו שלו, בזמן שהסיפור חוזר ומוכיח שבכל הנוגע לאהבה הניסיון ”להבין“ נדון מראש לכישלון. הכלים הרגשיים של ז‘ורז‘ בתור איש המדע והנוסחאות המדויקות חורצים את גורלו, והסיפור שועט לקראת סוף אכזרי ובלתי נמנע.
אולם לא בכל הסיפורים חומקת האהבה מביו ידיהם של הגיבורים. גיבורי הסיפור ”בפריז“ מצליחים לממש, גם אם לזמן קצוב, משהו דומה לאהבה שאליה עורגות הדמויות בסיפורים האחרים. ניקולאי, גבר שגירושיו הותירו אותו ממורמר וחשדן בכל הנוגע לנשים, פוגש במסעדה את אולגה, מלצרית שניסיונה הרגשי פטר גם אותה מחלומות על טבעות יהלומים ואביר על סוס לבן. סיפור התקרבותם זה אל זו מביא חלק מרגעי החסד והחמלה היפים ביותר בקובץ - אהבתם של השניים היא אהבה “רגילה“, עירומה, חפה מאשליות נעורים ומציפיות גדולות.
סיפוריו של בונין לא נותנים אמונה רבה מדי באהבות נעורים. על אף שמרבית גיבוריו הם צעירים שחווים את אהבתם הראשונה, הדחיפות והטוטליות שמאפיינות את רגשותיהם של אלה דנים אותם פעם אחר פעם לשיברון לב ולהתפכחות מרה. ההתפכחות הזאת מסומנת לא רק כתהליך רגשי, אלא גם כמהלך שיש לו גבולות גיאוגרפיים: מרבית סיפורי האהבה המטורפים, חסרי הסיכוי, של ”שׁדרות אפלות“ מתרחשים בכפרים, שבהם שוהות הדמויות לזמן קצר בלבד.
הנוף פסטורלי, האהבה לא
בונין היה ללא ספק מאוהב בנוף הכפרי - פראותו וצבעוניותו של הכפר משמשות כרקע לתסריטי האהבה האבדניים בסיפורים האלה. בהתאם, עזיבת הכפר מסמלת תמיד את ההתפכחות, את אובדן התום וקץ הנעורים, ובמקרה של ”זויקה וולריה“- גם את המוות.
אכן, דומה שמאחורי הספר “שדרות אפלות“, כפי שמרמזת הכותרת, נטועה תפישה פסימית מאוד. במידה רבה זה נכון, אבל הפסימיות שמאפיינת את תפישת האהבה בספר אינה מבטלת את האפשרות של מציאת נחמה. סיפוריו של בונין, על אף קדרותם, הם שירי הלל לאהבה. הם מלאים בפליאה נוכח הקסם החמקמק שלה, נוכח כוחה להכתיב גורלות ולעצב מחדש את בני האדם שחווים אותה.
אין זה קובץ הסיפורים הראשון של בונין המתורגם לעברית. קדמו לו תרגומים
לסיפורים אחרים, ביניהם תרגום של יורם ברונובסקי לסיפור ”באביב, ביהודה“, שאותו כתב בונין בעקבות ביקור בארץ ישראל ב-1908 (הסיפור מופיע בתרגום חדש ב“שדרות אפלות“). אבל התרגומים הקודמים יצאו בהוצאות קטנות יחסית (מסדה והוצאת משרד הביטחון), וכבר שנים רבות שאין להם נוכחות בחנויות הספרים.
על-כן תרגומו של רועי חן ל“שדרות אפלות“ הוא בבחינת אירוע יוצא דופן לקוראי העברית. הנה הזדמנות חדשה להכיר את אחד מענקי הספרות הרוסית של המאה העשרים, בעברית החיה, המדויקת והקולחת של חן. אל תאפשרו לעצמכם להחמיץ את התענוג הזה. קראו את ”שדרות אפלות“, דווקא משום שהוא בלי ספק יצליח לשבור לכם את הלב.
"שדרות אפלות", איוואן בונין. תרגום מרוסית: רועי חן. הוצאת ידיעות אחרונות, 333 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
