לטיול יצאנו: הטיול השנתי מא' ועד ת'
עוד מלפני קום המדינה שיחקו טיולי הנוער ברחבי הארץ תפקיד לאומי חשוב. מהפזצט"א של הפלמ"ח, דרך העבודה החקלאית בשירות הלאומי ואימוני הנשק של הגדנ"ע - ועד השל"ח של היום. קווים לדמותו של הטיול השנתי (כולל משחת שיניים)

"בחלומי חזרתי לבית ספר התיכון, לטיול שנתי..."

 

בחלומי מצאתי את עצמי באוטובוס עם ריח של זיעה מהול בריח של במבה, אוכלת מקופסאות שימורים וישנה בשק שינה. איזה מזל שבעצם היה זה רק חלום וכבר עברתי בחיי את השלב של הטיול השנתי. כן, גם אני שייכת למחנה שקיטר בטיולים ונשרך מאחור. לעומתי ישנם רבים שחיו ממחנה צופים אחד למשנהו ועד היום זוכרים בנוסטלגיה כיצד הם צבעו את חבריהם הישנים במשחת שיניים.

 

אז קחו תרמיל ומקל, שימו כובע טמבל על הראש והצטרפו אלי למסע בעקבות האלף-בית של הטיולים השנתיים בתקופה בה המושג "הישרדות" עדיין שוייך ללילה במדבר יהודה. 

 

א

אוהל - היום קוראים לשינה באוהל "קמפינג", אבל פעם קראו לזה בפשטות "לינה בשטח" או בשם היותר רומנטי "מלון של אלף כוכבים". בראשית דרכו היה האוהל מורכב משתי שמיכות וכפתורי שדה. עם השנים השתכלל וכיום יש בנמצא אוהלים קנויים ומוכנים, דוחי מים ויתושים. בעבר היווה האוהל את תמצית הטיולים השנתיים, אך בשנים האחרונות נעלמה הלינה בשטח מסדר היום של טיולים שנתיים רבים לטובת לינה בבתי ספר שדה (ע"ע) או באכסניות נוער (ע"ע).


מחנה אוהלים של הצופים בשנת 1973 (צילום: חנניה הרמן, לע"מ) 

 

אכסניית נוער - אופציית לינה רווחת החל משנות השישים והשבעים שהיוו תחליף ללינה בשטח או ללינה באולם הספורט של בית ספר כלשהו. אכסניית
הנוער הראשונה הוקמה בגרמניה ב-1912 ועשתה עלייה לארץ ב-1937 עם הקמתה של רשת אנ"א – אכסניות נוער בישראל. מאז צצו כ-30 אכסניות ברחבי הארץ, מתל חי ועד אילת. בניגוד לאירופה או דרום אמריקה, שם אכסניות הנוער הפכו למוסד ולמקום לינה מקובל לתרמילאים, בארץ התחום לא כל כך תפס. אולם בשנים האחרונות, עם הקמתן של אכסניות נוער מדוגמות כדוגמת האכסנייה היפה בבית שאן או אכסניית משכנות רות דניאל ביפו, השתנה הדימוי הסגפני של האכסניות לכזה המאפשר לינה זולה ומפנקת.

 

אילת - יעד מבוקש לטיולים של שכבת י"ב. מסלולי הטיול הפופולריים באיזור אילת היו לעמודי שלמה ולקניון האדום. בשנים האחרונות הפכו טיולי השכבה לאילת לשם נרדף לשהות בבתי מלון, רביצה על חוף ובילוי בקניון מול הים.

 

א"ש לילה - אימוני שדה של הגדנ"ע (ע"ע) שהתקיימו בלילה וכללו ניווט לילי, הסוואה, זחילות, התגנבות יחידים ועוד. לימים נוכס המושג ע"י תנועות הנוער, ששילבו בו מונחים מדור הפלמ"ח כגון פזצטא (פול, זחל, צפה, טווח, אש) וקומזיץ, ובעיקר הפחדות יזומות של החניכים. כיום ישנם המקיימים א"ש לילה בניחוח ניו אייג'י המסתיים במעגל מתופפים או א"ש לילה היי-טקי הנשען על כלי אינפרא אדום חדשני.


טיול שנתי במכרות שלמה, 1970 (צילום: משה מילנר, לע"מ) 

 

ב

בית ספר שדה - רעיון הקמתם של בתי ספר שדה נולד בתחילת שנות השישים מהצורך לתת תמיכה ארגונית לטיולים הרבים בהר הנגב ומדבר יהודה שהיו אז נחלתם של כל תנועות הנוער. בית ספר השדה הראשון הוקם ב-1960 בעין גדי, והשני ב-1963 בשדה בוקר. החברה להגנת הטבע אימצה את הקונספט והרחיבה אותו לרשת ארצית. בשנות השמונים, לינה בבתי ספר שדה נחשבה כצ'ופר של הטיול, שכן מרביתם צוידו בשירותים ומקלחות צמודים ובמיטות נוחות. הלינה לוותה בדילמות חברתיות הרות משקל של חלוקה לחדרים ושהות אסורה של בנים בחדרי הבנות ולהיפך.

 

גדנ"ע - ראשי תיבות של "גדודי נוער". שיעורי הגדנ"ע נועדו להכשיר את התלמידים לצבא ושיאם היה ביציאה למחנה בן שבוע בעל אופי צבאי בו נערכו הדמיות למה שמצפה לתלמידים בעתיד – לימודי נשק, שמירות, קפיצה לברזנט וא"ש לילה. מחנות הגדנ"ע התקיימו בג'ליל (כיום מחנה גלילות), בבאר אורה, בג'וערה ועוד. בשנות התשעים הועברה האחריות למשרד החינוך והשם שונה לשל"ח (שדה לאום חברה) וידיעת הארץ. כיום עוסקים שיעורי של"ח בטבע ובמורשת ישראל במטרה לחזק את תחושת השייכות לארץ ולמדינה. 


נערות מתאמנות בנשק בגדנ"ע, 1976 (צילום: יעקב סער, לע"מ) 

 

ד

דודיק סמדר – דודיק סמדר, או בשמו הטלווזיוני סימנטוב, הוא בן דמותו של המדריך המיתולוגי, הלוא הוא הסייר - פלמ"חניק משופם המכיר היטב את השטח ומוביל את הטור. בשלב מאוחר יותר מדריכי הטיולים היו מדריכי גדנ"ע או של"ח (ע"ע) במכנסיים קצרים ובסנדלים תנ"כיים או לחילופין מורות חיילות ששירתו בבית ספר שדה, עם צמה ומשקפי דיסטנס.

 

ה

הורה מלווה – זהותו של ההורה המלווה שבחר להתנדב ולצאת לטיול השנתי היתה בדרך כלל אחת מהבאות:

א. הורה שהיה רשג"ד בצופים, חבר בחוג סיירות ופעיל בחברה להגנת הטבע ומנסה לשחזר את ילדותו.

ב. הורה שנודב לטיול על ידי אישתו.

ג. אם גרושה המקווה להכיר בטיול אב מלווה גרוש.

 

הווי – נדבך חשוב בטיול. ההווי מתחיל להיווצר כבר בשירה אוטובוס, ממשיך בשירה לאורך המסלול, אך שיאו מגיע בערב. בעבר ההווי כלל בישול משותף וישיבה סביב המדורה. כיום הבילוי בערב מתבסס על מסיבת ריקודים וקריוקי.


ככה נראה הווי בשנת 1980 (צילום: משה מילנר, לע"מ) 

 

ו

ואדי – "איפה טיילתם?" "הלכנו באיזה ואדי". רוב הטיולים השנתיים הסתכמו בהליכה באיזה ואדי. לרוב הצועדים לא היה מושג באיזה ואדי הם צועדים ואיפה הוא נמצא גיאוגרפית. במשך השנים הפך המושג ואדי ל"נחל", ועדיין למרבית המטיילים אין מושג באיזה נחל הלכו.

 

ז

זוויתן – לאחר מלחמת ששת הימים נוצר מרחב טיולי חדש ולא מוכר - רמת הגולן על שלל נחליה. הטיולים ברמת הגולן הפכו פופולריים והכירו לנו שמות חדשים כגון הזוויתן, המפל השחור, בריכת הקצינים, בריכת המשושים, הג'ילבון והיהודיה.


"הלכנו באיזה ואדי" (צילום: רוני קינג, רשות הטבע והגנים) 

 

ח

חובש – למושג "חובש" מתלווה באופן כמעט אוטומטי המילה "חתיך". החובש החתיך היה בדר"כ עסוק בפלירטוטים עם מלכת הכיתה ולא פנוי לתלמידות מיובשות שנזקקו לשירותיו.

 

חטיפים – חלק בלתי נפרד מהפק"ל של הטיול. הבהלה לחטיפים החלה בקניות משותפות, המשיכה בזלילה באוטובוס ונגמרה ברשרוש השקיות בלילה, בתוך השק שינה. שם גם נולד הביטוי "להחריש" שמשמעו לאכול חטיף לבד מבלי שאף אחד ישמע.

 

ט

טיולית – משאית שהוכשרה להסעת מטיילים וכללה שני ספסלי עץ מאורכים, או במילים אחרות, בחילה כל הדרך. בשנות השבעים הנסיעה לטיולים כבר היתה באוטובוסים עם מושבי עץ ספרטניים. בשנות השמונים התנאים השתפרו והנסיעה התבצעה באוטובוסי אגד ממוזגים עם מושבים מרופדים ונוחים. לנסיעה בטיולית/אוטובוס היתה מרכיב חברתי משמעותי, שהתבטא בסידורי הישיבה (המקובלים ישבו מאחור ואילו החנונים מלפנים ליד המורה).

 

טור – הטיילים צעדו בטור ארוך ומתמשך, כאשר בראש צעדו בעלי הכושר הגופני הטוב והתלמידים שהתעניינו בדברי המדריך ואילו בסוף השתרכו הבטלנים והסטלנים. מה שהוליד את השאלה הרטורית "למה אחרונים תמיד בסוף?".


צועדים בסך, שנת 1975 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

 

י

ידיעת הארץ – טיולים שנתיים לוו תמיד באג'נדה חינוכית בצורת מורשת קרב או סיפורי התנ"ך, וכללו אתרים כמו תל חי, מעיין חרוד, נגבה והמוחרקה. גם המסלול עצמו כלל עצירות לצד תלים וחורבות שזוהו לצורך הסיפור כמקום בו נלחם בר כוכבא ברומאים.

 

ים אל ים – מסלול מיתולוגי של תנועות הנוער בתקופת התיכון. המסע ארך ארבעה ימים מים תיכון ועד ים כינרת וכלל בין היתר את נחל כזיב, המונפורט, נחל עמוד ורחצה בכנרת.

 

כ

כסף – בשנים האחרונות עלתה עלות הטיולים השנתיים ונוצרו מצבים בהם חלק מהתלמידים לא יכלו לממן את עלות הטיול. משרד החינוך אסר בתכלית למנוע יציאת תלמיד לטיול בשל בעיות כלכליות, אבל מחירו של הטיול השנתי עדיין יקר וישנם תלמידים רבים שידם אינה משגת לממנו.

 

כובע טמבל – בעשורים הראשונים של המדינה היה כובע הטמבל הכובע האולטימטיבי ופריט חובה על כל ראש בטיולים. כובע הטמבל הגיע בגווני חאקי שונים, אך גם בצבעים צועקים כגון כתום, אדום או תכלת. האופנתיים חבשו כובע טמבל עם שוליים רחבים. עם השנים ירד הכובע מגדולתו והוא הוחלף בכובע המצחייה והבנדנה. לאחרונה עשה כובע הטמבל קאמבק וניתן לפגוש בו שוב בגירסה חדשנית בטיולים.


למי קראת טמבל? (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

 

ל

לילה - בעבר הלילה היווה חלק בלתי נפרד מהטיול וכלל פעילויות א"ש לילה (ע"ע). כיום זהו החור השחור של הטיולים השנתיים והזמן האידיאלי למעשי הקונדס. אם בעבר הסתכמו אלה בצביעת ילדים ישנים במשחת שיניים, הרי שכיום נאלצים המורים להתמודד עם שתיית אלכוהול, אלימות ונפצים. התאורה המקובלת לסימון בלילה, פרט לכוכבים, היתה הגוזניק - קופסת פח עם יוטה בוערת.

 

מ

מסע – שמו של הטיול השנתי בתקופת הפלמ"ח. הצעירים יצאו לשטח במסווה של טיול, רחוק מכל יישוב ומעינם הפקוחה של הבריטים, וניצלו את המסע להכרת שבילי הארץ, לאימון, לניווט ולאימוני נשק. בנוסף שימשו המסעות למטרות גיבוש והווי. בערב ישבו כל החבר'ה סביב המדורה וסיפרו צ'יזבטים. מסעות הפלמ"ח שימשו השראה ומקור חיקוי לדור שלם.

 

מדבר – המושג מתייחס הן למדבר יהודה והן לנגב. זהו מרחב רוחש מטיילים לאורך כל השנים המאופיין בשמש קופחת, ערוצי נחלים, מצוקים ונקיקים. האתרים האהובים על מארגני הטיולים במדבר הינם המכתשים השונים, עין עבדת וקבר בן גוריון, נחל חווארים, עין גדי, נחל ערוגות, ואדי קלט ונחל דויד.

 

מימייה – הגרסה האישית של הג'ריקן ואביזר שבלעדיו לא היה ניתן לעלות לאוטובוס ולצאת לטיול. בהתחלה המימייה היתה עשויה מאלומיניום, לאחר מכן מפלסטיק בסגנון צבאי וכיום אנו עדים לשלל של מידניות ממותגות עם לוגו של "השמינייה" או "הישרדות".


טיול שנתי בשנת 1969 (צילום: פריץ כהן, לע"מ) 

 

מצדה – אתר הכרחי המופיע לפחות פעם אחת במסגרת רצף הטיולים של התלמיד הישראלי, על פי רוב כטיול בר מצווה. העלייה למצדה מתבצעת כמובן בשביל הנחש, כאשר העיניים נשואות לרכבל.

 

מסלול – רובם של מסלולי הטיול כמעט ולא שונו לאורך השנים (ע"ע מדבר), אבל בכל דור היו מספר מסלולים האופיינים לו. לפני מלחמת השחרור יצאו לאיזור מערת המכפלה, בשנותיה הראשונות והחקלאיות של המדינה היו מקווה ישראל כמו גם היקב בזכרון יעקב אתרים נבחרים, הגל הרומנטי של שנות השישים הביא לפריחתם של טיולי זריחה, כגון טיול "תנו לשמש לעלות" מעבר להר תבור. לאחר מלחמת ששת הימים התרבו הטיולים לירושלים ואילו לאחר הסכם השלום מצרים, סוף שנות השבעים ותחילת השמונים יצאנו לטיולי פרידה מחצי האי סיני. בשנים האחרונות הגיעו מספר בתי ספר למסקנה כי הטיול השנתי הקלאסי אינו מתאים לרוח שנות האלפיים והרכיבו תוכנית טיולים בהתאמה אישית, שתאפשר לכל תלמיד לבחור בעצמו את מסלול הטיול. כל תלמידי השכבה ייצאו לאותו חבל ארץ, ושם יתחלקו לקבוצות בהתאם ל"שביל הטיול" הנבחר: שביל הלוחמים, לדוגמה, יעקוב אחר מלחמות ישראל ומורשת הקרב, שביל המדעים יתמקד במסלולי פריחה ובגיאולוגיה. ואלו שבחרו בשביל שיווק ותיירות ילמדו על תעשיית הצימרים באיזור.

 

מגדיר צמחים – מה שהמדריך שכח לקחת ביציאה לטיול ולכן נאלץ להמציא שמות של פרחים וצמחים שהשתרשו לעד כשמם "האמיתי" כגון עכנאי יהודה ורכפתן מדברי.


מצדה לכל תלמיד (צילום: אילנה פישר)

 

נ

נהג – גישת "הנהג שלנו חבר'מן" לא השתנתה במהלך השנים - כמו גם הפרצוף המותש של הנהג, שמשום מה נראה תמיד פחות מרוצה מהתלמידים.

 

ס

סחנ'ה - כדי לפתות תלמידים או חניכים לצאת לטיול הובטח מסלול הכולל הליכה או שהייה במים. במשך שנים היה אתר הסחנ'ה הצ'ופר של טיולים רבים. במשך הנשים הועם זוהרו ואת מקומו תפס הרפטינג בירדן.

 

סנאדות - לכאורה גזעי אקליפטוס צעירים אשר נגזמו בכדי לבצע דילול בסבך, בפועל – עולם ומלואו, במיוחד אם אתה שוהה במחנה של תנועת הנוער וזקוק לחומר גלם על מנת לבנות אומגה, כתובת אש או כל מתקן מחנאות אחר.

 

סנפלינג - גלישת מצוקים. מושג שעצם איזכור שמו במהלך הטיול גרם לאחוז מסוים מהתלמידים לריגושים ומנגד לאחוז אחר לחרדות ולזעקות בנוסח "אני בשום פנים ואופן לא יורדת מכאן, יש לי פחד גבהים!". למרות המצלול, סנפלינג איננה מילה אנגלית, אלא שיבוש שמה של אחת הטבעות המחברת את החבלים בגלישה - snap link.

 

ע

עלייה - בכל טיול שנתי חייבת להיות עלייה. המזל הוא שבסופה מגיעה הירידה. זו מתבצעת בגלישה על הישבן במקרה הטוב או בסנפלינג (ע"ע) במקרה הרע.

 

ערכים - המטרה הבסיסית לשמה נוצר הטיול השנתי הינה לאהוב ולהכיר את הארץ באמצעות הרגליים. ואכן, משנות החמישים ועד השמונים הטיולים היוו ציר מרכזי בחינוך הישראלי ושירתו מטרות נוספות כגון גיבוש, טיפוח מנהיגות, פיתוח כושר התמצאות וקריאת מפה, הכשרה בתנאי שדה וכד'. הטיולים גם חינכו לערכים כגון סדר ומשמעת, התחשבות באחרים, שמירה על ניקיון הארץ ועוד. בשנים האחרונות עולות טענות מצד הורים ומחנכים כי ישנה התרופפות בהקניית הערכים והמטרות לשמן נוצרו הטיולים וכי הטיול השנתי הפך למטרות כיף בלבד. במשרד החינוך מנסים להחזיר עטרה ליושנה ולהפוך את חוויית הטיול למשמעותית ומעצבת.


תמיד יש עלייה. ירידה רק לפעמים (צילום: טל שגיא) 

 

פ

פולין – בעשור האחרון הפכה פולין ליעד נוסף לטיול שנתי. חשוב ככל שיהיה, מפעל המסעות לפולין מעורר פה ושם דילמות הקשורות בעלות הטיולים ובהתנהגות המביישת של חלק מהתלמידים במהלך הטיול - המעלה את השאלה עד כמה מפנימים בני הנוער את משמעות המסע.

 

פז"ח – מושג מהווי תנועות הנוער שמשמעותו "פעילות זמן חופשי" הבא לתאר מצב שכיח בו הקבוצה עוברת על פני מסלול כלשהו במהירות תוך ביצוע מורל כשהמטרה היא להגיע לנקודת העצירה הבאה או עד הפקק הבא ואז לעבור פז"ח. רוב הפז"חים קשורים לחיי השבט, ומיעוטם רלוונטיים למסלול או לטיול.

 

צ

צעדת ארבעת הימים - צעדה לאומית של ארבעה ימים שאורגנה מטעם המדינה וכללה תלמידים, חיילים וצועדים מארגונים ומפעלים. נקודת הזינוק של הצעדה היתה ביער בן שמן ולאורך המסלול ניצבו שופטים שדירגו את איכות הצעידה, השירה והמורל הכללי. ביום האחרון של הצעדה עלו לירושלים וצעדו ברחובותיה.


נולדו בשנת 1960. בית ספר שדה חרמון (צילום: אייל ברטוב)  

 

ק

קשר מוט – קשר שאף אחד, כולל המדריך, מעולם לא הצליח לעשות כיאות, מה שגרם לאוהל (ע"ע) להתמוטט באמצע הלילה.

 

קופסאות שימורים – טיול שנתי אינו המקום לאניני הטעם. האוכל בטיול השנתי הורכב ברובו מקופסאות שימורים, בעיקר תירס וחומוס, לצד נסיונות לייצר ארוחת ערב הגונה בשיטת בישולי שדה. ארוחת הבוקר, לעומת זאת, כללה לחם עם שוקולד. כיום רווחת המגמה להזמין לטיול חברות קייטרינג שתספקנה ארוחה חמה לתלמידים.

  

ר

ראש קטן – מושג המייצג את חוסר האחריות הקיימת בטיולים השנתיים. הראש הקטן של המדריכים/מורים/אחראים לטיול הינה תופעה המלווה את הטיול השנתי לדורותיו ולמרבה הצער לא אחת אנחנו שומעים על תלמיד שהתייבש במהלך טיול שנתי, נפל מסלע או נפגע מאוטובוס.

 

ש

שירות לאומי – בשנות השישים והשבעים יצאו בני נוער עירוניים מטעם בית הספר לשבועיים של עבודה בקיבוצים. בשלב מסוים השירות הלאומי כלל גם פעולות ייעור או הצטרפות לחפירות ארכיאולוגיות. גם תנועות הנוער (ע"ע) שלחו בקיץ את חניכיהן לפעילות חקלאית בקיבוצים שנקראה בפשטות "מחנה עבודה". העיקרון היה זהה: קמים בארבע בבוקר, עובדים בשדה ואחה"צ מבלים בבריכת הקיבוץ.


עובדים בשדה בשירות לאומי ב-1963 (צילום: משה פרידן, לע"מ) 

 

שירים - פתאום בטיול השנתי כולם הופכים להיות עינת שרוף ופוצחים בשירה בציבור. מי שלא חוזר צרוד הביתה כאילו לא יצא לטיול. השירים הפופולריים היו שילוב של פטריוטיות וגיאוגרפיה: "בהרים כבר השמש מלהטת", "היתה צעירה בכנרת", "כחול ים המים" ו"לא אגדה רעי" לצד להיטים של צעדות כגון "אנו הולכים ברגל", "הדרך ארוכה ורבה", "שני חברים יצאו לדרך" ו"אל המעיין".

 

של"ח - ע"ע גדנ"ע.

 

שק שינה - תחליף לא נוח בעליל למיטה ולשמיכה שהשארנו בבית. בגילאי התיכון שימש שק השינה כאמצעי רומנטי לזוגות קבועים או לזוגות מזדמנים שנוצרו בזמן הטיול. שק השינה השתכלל עם השנים וכיום אפשר להתהדר בשק שינה דוחה מים, מחמם, מבודד ומתקפל מעצמו.

 

ת

תנועות נוער - תנועות הנוער השונות סיפקו הזדמנות לטיולים מעבר למכסה של טיולי בית הספר. תנועות הנוער יצאו לטיולים בחנוכה, סוכות וחופשת הפסח. בחודשי הקיץ התקיימו בקרב תנועות נוער מחנות, כגון השומריה של השומר הצעיר או הג'מבורי של הצופים. אל מחנות הקיץ, שהתקיימו ומתקיימים עד היום ביערות הארץ, היו מגיעים חניכים מכל השבטים בארץ, מקימים מאהלים ומתקנים גבוהים ומשונים מסנאדות (ע"ע) וחבלים. בעוד בטיולים השנתיים כבר מזמן שכחו את הלינה בשטח, תנועות הנוער עדיין משמרות את המנהג.

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה לטיול יצאנו: הטיול השנתי מא' ועד ת'
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נוסטלגיה
    סרנדה לסנאדה, 1958
    צילום: משה פרידן, לע"מ
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    פיתוי במים. הסחנה
    צילום: דפנה מרוז, החברה להגנת הטבע
    פסגת הפחד. סנפלינג
    צילום: אביבית קניגסברגר
    ynet ספיישל