שלום, כתום

חצי דקה אחרי שריקת הסיום הייתי כמעט לבד בשער 8. כמה מאות האוהדים שהיו סביבי קודם כבר ישבו במכוניות או היו בדרך אליהן. רובם אפילו לא ראו את שני השערים הנוספים שמכבי השחילה לנו בזמן פציעות, ושהעמידו את התוצאה על 4:0 שחרך לי את הנשמה.

מאחורי קיפלו שני נערים את יריעת הבד הענקית עם הכיתוב הכתום "המלחמה שלכם - על החיים שלנו". משחקי תחתית חשובים מצליחים תמיד להוציא סיסמאות דרמטיות מהאוהדים שלנו, ובהתחשב בתדירות שבה התייצבנו למשחקים כאלה בשנים האחרונות, הקריאטיביות הבלתי נגמרת של החבר'ה האלה בהחלט ראויה להערכה.

את הדרך למגרש החנייה של בלומפילד עשיתי על רקע השירה האדירה של אוהדי מכבי תל אביב, שהתחילו לזרום החוצה מהאצטדיון. בשבוע הבא הם יעלו לדרבי האמיתי שלהם, מול הפועל, והמשחק נגדנו היה זמן טוב לחזרה גנרלית על רפרטואר שירי הנאצה לוואליד באדיר ושאר החברים האדומים שלו. האמת היא שהם התחילו עם השירים האלה כבר באזור הדקה ה־60. זה אולי יישמע לכם דבילי, אבל תמיד חשבתי שזה מעליב כשהקהל של הקבוצה היריבה אפילו לא טורח לקלל אותך, וכבר עובר להתמודדות הבאה שלו.

וקיבינימט, זה קרה העונה כל כך הרבה פעמים. כשבית"ר פירקו אותנו 3:0 בבית, האוהדים שלהם התחילו לשיר כבר במחצית על כל הדברים הרעים שהם מאחלים לקהל של מכבי חיפה. כשהפועל ניצחה אותנו לפני חודשיים, 20 הדקות האחרונות של המשחק כבר הוקדשו בכלל לאבי נמני. מזל שלמכבי הרצליה לא היו אוהדים ביציע כשהפסדנו לה בבית לפני חודש.

יא אללה, אני לא מאמין שהפסדנו להרצליה בבית.

"חלאס, אני לא בא יותר למשחקים".

"כן, בסדר", סירב אחי להתרשם מההצהרה ששמע ממני כבר מיליון פעמים בעבר.

"אני מדבר ברצינות", אמרתי וזרקתי את הצעיף הכתום למושב האחורי. "אני לא יכול יותר".

שכונה מה שקורה פה

את המילים שאתם קוראים עכשיו אני כותב יומיים אחרי ההפסד ההוא למכבי, ב־10 בפברואר 2008. אני עושה סיפור מהתאריך המדויק כי באמת התכוונתי למה שהבטחתי לאחי בסוף הפסקה הקודמת. ועד שיוכח אחרת, הפעם אני גם מתכוון לקיים.

נכון שכרגע עוד יש איזה 40 נקודות בקופה, ותיאורטית אנחנו עדיין יכולים להישאר בליגה, אבל מעשית לא חיברנו שלושה פסים רצופים מאז המחזור החמישי. ונכון שתיאורטית, שני ניצחונות רצופים יכולים להקפיץ אותנו מעל הקו האדום - אבל מעשית, אסי בלדוט לא הרים כדור מדויק לרחבה מאז ששיחק בנערים ג', ומשה ביטון לא יכול למצוא את הרשת עם משקפת ומצפן. אבל כשאני חושב על זה לעומק, התחושה שממלאת לי עכשיו את הבטן בכלל לא קשורה לאיך שאנחנו משחקים ולעובדה שאנחנו תקועים חזק במקום האחרון בטבלה. לא, זה משהו הרבה יותר עמוק. זאת הנקודה המדויקת שבה כל הסיפור עם בני יהודה פשוט נהיה יותר מדי מכאיב.

אוהדי כדורגל מהסוג הרומנטי בטח יגידו שאני סתם בכיין. שכל קבוצה מפסידה לפעמים, שככה זה בספורט, ושבכלל, זה מה שיפה בכדורגל. המהדרין אפילו ישתמשו בקלישאה שלפיה דווקא ברגעים הכי קשים של הקבוצה, האוהדים צריכים להתאחד מאחוריה ולהילחם עד הסוף. שזאת המשמעות של להיות אוהד. הבעיה היא שהם לא מבינים את המשמעות של להיות אוהד בני יהודה.

אוהדים של קבוצות אחרות לא מבינים את הבאסה המובנית, התמידית, שמחלחלת לך לנשמה ועושה ממך פסימיסט שלא מסוגל לדמיין שום צורה של הצלחה ספורטיבית. באסה שהופכת אותך ללוזר כמעט נצחי, שמזדהה אוטומטית עם חטאפה כשהיא משחקת מול ריאל מדריד, עם ליבורנו כשהיא מתמודדת בקרב חסר סיכוי מול מילאן, ועם הקליפרס כשהם יוצאים לדרבי מול הלייקרס. זאת לוזריות בילט־אין שגורמת לך ללכת לגמר הגביע של לפני שנתיים נגד הפועל תל אביב בידיעה - לא תחושה, ידיעה ברורה - שמתישהו אחרי הדקה ה־80, ההגנה הארורה שלנו תעשה איזה טעות מחרידה שתוביל לשער ניצחון של האדומים, והוא ירגיש כמו אגרוף מדויק לפנים.

זאת מרירות שנטענת ממאות שבתות הרוסות שבהן ישבת ביציע מול צמד הבלמים־בשקל־וחצי שההנהלה החובבנית שלך החתימה בקיץ, וצפית בהם עושים כל מה שאפשר כדי להעלות את ממוצע ההבקעות בליגת העל.

ביציע שלנו יש בדיחה קבועה על מה שקורה לחלוצים ישראלים ששולחים קלטת עם הגולים שלהם למועדונים באירופה: הם מקבלים טלפון מהסקאוט של המועדון, שמעוניין לדעת איך זה שכל הקבוצות בליגה הישראלית משחקות בכתום.

אל תבינו לא נכון, זה לא שכל הזמן יש רק באסה: לפעמים היא מפנה מקום לזעם טהור ולתחושת קיפוח תהומית, שלפחות להלכה, בחור די מאושר כמוני לא אמור בכלל לחוות. זה קורה בעיקר כששופטי הכדורגל בישראל, שמזיינים אותנו פחות או יותר מאז שהקבוצה הוקמה ב־1935, מתייצבים אחרי המשחק מול המצלמה ואומרים שאין מה לעשות - שגיאות הן חלק מהמשחק, וטעויות השיפוט מתקזזות בסוף בין כל הקבוצות. מתקזזות בתחת שלי. הפנדל האחרון שנשרק לזכותנו היה כשאהוד בן טובים הוכשל ברחבה, והשער האחרון שהבקענו מנבדל ברור היה נגד הפועל בלפוריה. אין ספק שזה מקרי, נכון?

אני שונא את הביטוי "תחושת קבס", אבל זה בדיוק מה שקורה לי כשאני פותח ביום ראשון בבוקר עיתון ספורט וקורא שהנהלת מכבי פתח תקווה - קבוצה שבמשחקי הבית שלה יש פחות אוהדים ביציע מאשר בעיטות קרן - שוקלת לקנוס את שחקני הקבוצה שאיבדו שתי נקודות במשחק החוץ נגד בני יהודה, כי איך זה יכול להיות שהם עושים כזאת פדיחה איפה שכל הליגה עושה חיים משוגעים כבר סיבוב וחצי. זה עוד משהו שאוהדים של קבוצות אחרות פשוט לא מבינים.

אה, ודרך אגב, נחשו איך הסתיים הגמר ההוא של לפני שנתיים נגד הפועל: איליה יבוריאן דחף לנו גול מעפן בדקה ה־87, 20 אלף אוהדי הפועל התחבקו עם האשכנזי הקרוב אליהם, ואבוקסיס עלה לנשיא כדי לקבל את הגביע. בדיוק כמו שכל הקהל הכתום ידע שיקרה, אחד לאחד. חוץ מזה שבסוף זה הרגיש פחות כמו אגרוף בפנים ויותר כמו בעיטה בבטן.

ערימה של זבל על הדשא

אני יודע, אני יודע: אהבה לקבוצת כדורגל לא אמורה להיות מושפעת מחישובי עלות־ תועלת. אלוהים יודע שבמשך המון זמן, כמעט כל ה־25 שנה שהלכתי למשחקים, הרוטינה של שבת בבוקר - לקום, לאכול ציפורניים עד המרפק מרוב מתח, לצעוק על אמא שאני לא מוצא את צעיף המזל - היתה משהו שקיבלתי בשיא הטבעיות. מאז שהייתי בן שבע אני מתכנן את השבתות שלי לפי השעה שבה הזהובים יוצאים מחדר ההלבשה, ומתפלל שאירועים סופ"שיים אחרים ייפלו על הפגרה או לפחות על משחקים בגביע הטוטו. העניין הוא שלאחרונה, כל החבילה הזאת נראית יותר חסרת סיכוי מאי פעם. כי בתכל'ס, כשאתה אוהד של קבוצה כמו בני יהודה, לאן אתה כבר יכול לשאוף? על מה כבר מותר לך לחלום?

על אליפות ברור שאין מה לדבר: כל ילד מבין שאם לא יקרה משהו בלתי צפוי, את האליפויות הבאות בישראל תיקח תמיד אחת משתי הקבוצות עם תקציב השחקנים הכי גדול בארץ - ואנחנו, איך לומר, כנראה לא נהיה בקרוב אחת מהשתיים האלה. אז מה עוד יש, גביע? עקרונית כן; בפועל, עד הגמר המקולל של לפני שנתיים, הפעם האחרונה שהכתומים הגיעו לגמר הגביע היתה ב־1981. החדשות הטובות הן שאז גם ממש זכינו בו, והחדשות הרעות הן שהייתי בן שש ואבא העדיף שאשאר בבית ואתמקצע בלכפכף את אחי הקטן. בשאר הזמן, אגב, גביע המדינה זה המפעל ההוא שבו ההרכב השאפתני של הפועל מרמורק מדיח קבוצות כמונו כבר בשלב שמינית הגמר.

נכון, אנחנו יכולים לחלום על המקום השני או השלישי בטבלה - מקומות שמובילים לגביע אופ"א. אבל מה, במפעל האירופי הזה כבר השתתפנו פעם אחת. זה היה לפני שנתיים, ואתם לא זוכרים את זה כי עפנו כבר בסיבוב הראשון אחרי מפגש כפול עם קבוצה אלמונית מבולגריה, ובשום מקום לא שידרו אפילו תקציר של המשחקים, כי בני יהודה היא לא קבוצה שמושכת רייטינג ומפרסמים. וכשאפילו החלום האירופי הוא לא יותר מסיוט, הדבר היחיד שאפשר לשאוף אליו זה לשרוד עוד עונה בליגה. והאמת? עד לפני כמה שנים הייתי מוכן להסתפק בזה. אבל אז החליטו האנשים שמנהלים את הקבוצה שלי שעוברים לשחק בבלומפילד, ויחד עם המגרש בשכונת התקווה נעלם גם ההבדל האחרון בין בני יהודה שאהבתי לשאר הקבוצות האפורות בליגה. הקסם.

אם אתם אוהדים של אחת הקבוצות האחרות בליגת העל, אני מניח שהמגרש הקטן ההוא לא בדיוק מתקשר אצלכם אסוציאטיבית עם זיכרונות נעימים. אבל אם אתם אוהדים אמיתיים של בני יהודה, תודו שאתם מקבלים צמרמורת רק מלהיזכר במפלצת הבטון הרעועה שברחוב כביר מספר 20. מאות פעמים הגחתי דרך הסמטאות הצפופות ישירות לשער "השרופים" (השערים אמנם ממוספרים, אבל כל האוהדים יושבים או "בשרופים" או "ממול לשרופים"), נדחקתי פנימה אחרי בדיקת נקבים בחסות משטרת ישראל, והתמקמתי במקום הקבוע שלי בדיוק על קו ה־16. אינספור פעמים נצמדתי שם לגדר כדי לספר למגן של הקבוצה היריבה מה אחותו יודעת לעשות עם קרמבו, סוכריות קופצות והמון זמן פנוי. עשרות גולים מדהימים פספסתי שם רק כי עמוד התאורה הגדול באמצע היציע הסתיר לי אותם. אלפי בדלים של סיגריות מעכתי שם.

עמדתי ביציע ההוא כשחזי שירזי השאיר אותנו בליגה עם שני גולים ברבע השעה האחרונה של העונה, וכשמשה סיני הבקיע את השער שסידר לנו את האליפות היחידה שלנו, וכשארון הקבורה של ניקו קודריצקי הוצב על הדשא כדי שנעודד אותו בפעם האחרונה. אבל זה לא רק המגרש שהשתנה לי: זה גם השחקנים.

תבינו משהו: את משחק הבית בבלומפילד נגד מכבי, שאחריו אני כותב את השורות האלה, סיימנו עם שני כרטיסים צהובים בלבד. שני צהובים בכל המשחק! בקרב תחתית על שש נקודות! לא שאם אחד השחקנים שלנו היה שולח את החלוץ של מכבי לאיכילוב עם רגל שבורה הייתי יותר מבסוט, אבל דחילק, שני צהובים? חשבתי ששחקנים גרועים אמורים לפחות להילחם.

אני מסתכן בלהישמע כמו כדורגלני העבר האלה שתמיד בוכים בראיונות על זה שהם שיחקו בשביל הסמל והיום הכל זה כסף, אבל אני לא מצליח להתאפק. אני לא מצליח כי נשבר לי הזין מכל הערסוותים המכוערים שלובשים בשנים האחרונות את החולצה הכתומה, ושמוכנים למכור את נשמת האוהד המיוסרת שלי בשביל עוד תמונה שבה הם מתחבקים עם וודקה רד־בול באתר של אופירה אסייג.

נמאס לי מהעצלנים המגעילים האלה שבקושי מסיימים שעה וחצי של משחק, ועשר דקות אחרי שריקת הסיום כבר נכנסים לגולף הכסופה שלהם, שמים במערכת את הדיסק של עידן יניב ומשאירים אותי מאחור עם העצבים שלי. אוסף אקראי של ילדים מטומטמים שמרוויחים בחודש את מה שיושבי שורות 8־11 ביציע שלנו מרוויחים בשנה, ועוד מעיזים להתבכיין כשצה"ל דורש מהם להיות דגלנים או שק"מיסטים. אתכם אני אמור לעודד? אחריכם אני צריך לנסוע לאורווה, לדוחא ולטדי? בשמכם אני אמור להישבע? לכו תזדיינו. קחו את המנוי החצי מחורר שלי, ותשתמשו בו בשביל להכניס למשחק את הפרחה התורנית שהתחפשה לחברה שלכם. אני נשאר בבית.

איך שהם הורסים מגרש

יום אחרי שמכבי התעללה בנו עם הרביעייה ההיא החליטה מועצת ההימורים שהמשחק הבא שלנו, נגד מכבי חיפה בחוץ, לא ייכלל בטופס הטוטו לשבת. אני מניח ש־13 ההפסדים שצברנו ב־19 המחזורים שעברו מתחילת העונה הם באנקר מהסוג שהחבר'ה מהמועצה לא מוכנים לספוג. כל מי שעוקב קצת אחרי הליגה יודע שברוב המקרים הקודמים של סילוק קבוצה מהטוטו עקב זבליות יתר, היא פתאום התפוצצה על המגרש וחוללה את ההפתעה של העונה. כשאתם קוראים את הפסקה הזאת, אתם כבר יודעים אם הצלחנו לא לקבל בראש בקריית אליעזר, או שגם לחוקי מרפי יש גבול. אני, בכל מקרה, לא מתכוון ללכת למשחק הזה. וגם לא למשחקים שעוד יבואו אחריו.

לחבורת הפחדנים שעל הדשא אני בטח לא הולך להתגעגע, אבל אם יש משהו שקצת צובט לי, זה הפרידה מהחברים שלי ביציע. למשל ממאור, שהעברתי איתו המון הפסקות מחצית בשעשועון "מי הכי לא ייאמן שלבש אי פעם את החולצה של בני יהודה" (אגב, מאור ניצח בדרך כלל. כנראה שהוא קצת פחות טוב בלהדחיק). ומגולן, שבערך מאז המחזור העשירי צועק לשחקנים שלנו דברים כמו "תזיזי כבר את התחת" ו"תרימי כמו שצריך", כי "רק ככה צריך לדבר עם כוסיות". ומאילן ואורי, שמכירים קללות בעיראקית שאפילו עודאי וקוסאי לא ידעו שקיימות.

אני לא רואה את עצמי נסוג מהגט שהכרזתי עליו, אבל באופן קצת מוזר, יש דבר אחד שיכול לגרום לי להופיע בתחילת העונה הבאה כאילו כלום - וזה אם נפתח אותה בליגה השנייה. במקרה כזה, אני מניח שההכנסות הזעומות ממכירת כרטיסים יובילו לכך שנחזור לשחק בשכונה (כי עם כל הכבוד לעירוני ראשון, בשביל הקהל שלהם לא צריך לשכור את בלומפילד). אולי נעלה מהנוער כמה צעירים לא רעים. אולי, לשם שינוי, נתארגן על הגנה סבירה. אולי הדברים יהיו שוב כמו פעם. אולי הקסם יחזור.