השמאל רואה במדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית מרכיב בלתי-נפרד של הפתרון להשגת שלום, אבל מדינה כזו ושלום הם דבר והיפוכו. גם כאשר -90% מערביי יש"ע כבר אינם נתונים לשלטון ישראלי, עדיין דורש השמאל להעביר את יש"ע לריבונות ערבית, ולכן הוא מפעיל מדיניות גזענית של ייבוש והקפאה כלפי יהודים במולדתם. הימין, לעומת זאת, רואה באוטונומיה מוניציפלית פתרון סביר לערביי יש"ע, פתרון שאינו מקנה להם רצף טריטוריאלי ולפיכך גם לא מדינה, שהיא כאמור היפוכו של שלום.
לאמיתו של דבר, שני סוגי הפתרון אינם פותרים דבר, מכיוון שהם מובילים למצב בלתי אפשרי: הם מנציחים את "הקו הירוק", כלומר יוצרים שני "סוגים" של ארץ ישראל המערבית:
* מצדו האחד של הקו שוכנת ארץ ישראל, שבה יהודים וערבים הם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל, אולם מצדו האחר של הקו הירוק אין לאחיהם הערבים אותן זכויות של שלטון עצמי (כאן ניתן לשאול: מדוע הקמת כרמיאל, למשל, בלב אזור צפוף אוכלוסייה ערבית היא התיישבות ציונית כשרה, אולם הקמת אריאל פסולה פוליטית? האם לערביי טירה יש מאוויים שונים מאלה של ערביי טול-כרם?).
* מעבר לקו נמצאת ארץ ישראל "אחרת", שבה יהודים וערבים הם בעלי מעמד בלתי-מוגדר, אשר אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן: יהודים שהם להלכה אזרחי מדינת ישראל, אולם מופקרים ומיובשים על-ידה ונתונים לחסדי צבא הכיבוש הפלסטיני ביש"ע; וערבים, המנהלים מדינה (פתרון השמאל) או אוטונומיה מוניציפלית (פתרון הימין).
הנצחת "הקו הירוק" היא לדעתי מרשם למתיחות מתמדת: היהודים מעבר לקו יהיו נתונים להתנכלויות מתמשכות, דבר שיצריך התערבות תכופה של צה"ל כדי להגן עליהם; והערבים בתוך הקו, שידרשו, ובצדק מבחינתם, אותם מעמד וזכויות שיש לערבים מצדו האחר של הקו, ולשם כך יפעילו את האמצעי שכבר הוכיח את עצמו, כלומר הטרור והאינתיפאדה.
תהליך אוסלו נדון לכישלון בלתי-נמנע, בין השאר מהסיבות הבאות:
* היומרה הישראלית לעסוק בפתרון הבעיה הפלסטינית במקום בפתרון הבעיה היהודית ובהגשמת הציונות: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל.
* הניסיון העקר לחפש פתרון לחלק קטן מהפלסטינים, אלה המתגוררים ביש"ע, ולהשאיר בלתי-פתורה את הבעיה של חלקם הגדול, אלה שמתגוררים בישראל, בלבנון, בסוריה, ובעיקר בירדן.
* ההשלמה הישראלית עם שלטון האשמי זר על רוב פלסטיני זה, דבר שהשאיר על כתפי ישראל את הצורך לטפל ביתר הפלסטינים, במקום לסייע להקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית בארץ ישראל המזרחית, שם ממילא יתפוס הרוב הפלסטיני את השלטון, במוקדם או במאוחר.
כדי לצאת מהמלכוד, מן הראוי לחשוב על פתרון נועז בארץ ישראל המערבית, המתבסס על אוטונומיה שאינה קשורה ב"קו ירוק" בלתי-אפשרי. הכוונה לאוטונומיה ליישובים הערביים הגדולים בכל ארץ ישראל המערבית. תושביהם יוכלו לנהל את ענייניהם המקומיים, ויהיה עליהם לבחור בין אזרחות ישראלית (כולל הצהרת אמונים למדינה, זכות לבחור ולהיבחר לכנסת וחובת שרות לאומי), לבין אזרחות פלסטינית (כולל זכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט הפלסטיני ברבת-עמון). הריבונות על כל ארץ ישראל המערבית תהיה של מדינת ישראל, וכל תחומי החיים שאינם מוניציפליים יהיו באחריות ממשלת ישראל.
למרות הקשיים הרבים הצפויים ביישום האוטונומיה ללא קו ירוק, גלומים בתוכנית יתרונות חשובים:
* התוכנית מאפשרת קיום מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בגבולות בני-הגנה בכל ארץ ישראל המערבית, והגשמת יעדי הציונות.
* היא מאפשרת מתן זכויות אזרח לכל ערביי ארץ ישראל המערבית, ללא הסכנה של הקמת מדינה פלסטינית עוינת בלב הארץ.
* התוכנית מאפשרת אפילו את השגת מטרתו ההיסטורית של השמאל: פשרה טריטוריאלית נדיבה ושתי מדינות לשני עמים. הפתרון יותיר בידי הפלסטינים 78 אחוז מארץ ישראל ההיסטורית, אולם יותיר בידי ישראל את יתר 22 האחוזים, שבהם יהיה עליה לבנות את עצמה כחברה מתוקנת.
במקום לדשדש בביצת אוסלו הטובענית והתובענית, כדאי לעצור ולשקול גם אפשרויות אחרות, מסוכנות פחות והגיוניות יותר.
ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
