שתף קטע נבחר

חמרמורת

השירים הגרועים וההפקה המשעממת מוכיחים שהסימפול קם על יוצרו באלבום החדש של מובי שנשמע כאילו הוקלט ב-1992 עם אורגנית


 

בואו נבהיר דבר אחד על ההתחלה: פופ אייטיז זה לא מגניב. זה מצחיק, אין ספק, במיוחד בערב רווי אלכוהול כשבפאב מתחיל להתנגן "I Feel Love" של דונה סאמר ואין ברירה אלא לעלות על השולחן ולשיר. אבל כשאתה פיכח לחלוטין, לאור היום, ומנסים למכור לך את זה כדבר הכי חם בשטח, זה סתם מכוער. כמו הבגדים של American Apparel: זה לא היה יפה אז, וזה לא יפה עכשיו.

 

מצד שני, ה"סיזר סיסטרז", "דאפט פאנק", "ג'סטיס" ורבים אחרים פשפשו בקטקומבות האייטיז, שדדו משם צלילים מסוימים והלבישו אותם בהצלחה על גישה בת-זמננו של הפקה, גרוב ובניית שיר. כל הנ"ל הצליחו ליצור סינתזה משמחת, מעניינת ולפעמים אף מורכבת בין האייטיז לבין שנות האלפיים.


"הבו לי שירי נאצה". מובי (צילום: Gettyimages/Imagebank)

 

אבל נראה שמובי לא למד דבר כשהסתגר באולפנו בשנים האחרונות. באתר שלו הוא כתב שהאלבום החדש, Last Night, הוא "שיר אהבה למוזיקת דאנס בניו יורק". אם כך נשמע שיר אהבה, הבו לי את שירי הנאצה, ומיד. מובי לוקח הפעם את כל הצלילים שנשחקו עד לזרא בעשור המשוקץ ההוא (ובדיסקים שלו עצמו) ופשוט מגיש אותם מחדש כמו שהם, בלי ממש להתאמץ לבנות עליהם משהו או לשדרג אותם.

 

אותו השטיק בכל שיר ושיר: סימפול ווקאלי מאיזו הקלטה ישנה או זמרת צעירה ששרה משפט וחצי, מולבשים על שאריות מחוממות של כל דבר ששמענו מיליון פעם, מינוס הטעם הטוב. מקצבי התופים שנלקחו היישר מתחילת הניינטיז רק מחדדים את תחושת הבחילה שכופה עצמה על המאזין חסר המזל. כל כך מעט מקוריות בכל כך הרבה שירים.

 

מובי הוא סיפור טרגי של הצלחה שכילתה את עצמה. עד 1999 חיפש מובי את דרכו במשך כשמונה שנים. הוא הגיע בדרך להישגים ולהצלחה יחסית אבל נשאר רעב, מזגזג בין סגנונות טכנו ואמביינט לפאנק רוק, יוצר דברים מעניינים יותר ופחות אבל לא מפסיק לחפש. Play מ-99' היה הצלחה אינטרגאלאקטית. הוא אפילו נכנס לספר השיאים של גינס כאלבום הראשון שכל שיריו נמכרו לשימוש בפרסומות, בטלוויזיה או בסרטים.

 

הבעיה היא שהאלבום ההוא כל כך הצליח, שהוא קם על יוצרו. הוא הפך כל כך פופולרי שהוא הקים מאות חקייני מובי שחפרו שבועות ארוכים בחנויות תקליטים ישנות, רק כדי למצוא שורה איזוטרית לסמפל על גבי אלקטרוניקה מלוטשת ונעימה לאוזן.

 

שנית, הוא גם רוקן את יוצרו. אחרי הצלחה כזו עולמית, לאן נשאר למובי לשאוף? הרעב (הצמחוני!) שלו בא על סיפוקו. שבע ועשיר ומסופק, מובי שקע באולפן הביתי בן מיליוני הדולרים שלו והוציא משם עכשיו

אלבום שנשמע כאילו הוקלט ב-1992 עם אורגנית ומחשב XT.

 

אין כאן שירים טובים, אין כאן דבק שיחזיק ביניהם, ואין כאן שום עניין מלבד מזוכיזם מוזיקלי. למרבה הצער, האלבום החדש לא מצליח אפילו למלא את תפקידו הבסיסי של כל אלבום של מובי, ולהוות מוזיקה רקע נעימה לבתי קפה לא מעודכנים. כמות השירים המעצבנים בו כל כך גבוהה, שלא עוזר גם הסינגל הסביל "Alice" או השיפור הקל לקראת סוף האלבום, עם קטעים עדינים ורגועים יותר שמתאימים יותר ליכולותיו של מובי בבניית קטע צ'ילאאוט הגון.

 

בימינו, בכל אתר של מוזיקה עצמאית חופשית דוגמת Myspace או Jamendo אפשר למצוא תחת הקטגוריה "אלקטרוניקה" עשרות צאצאי מובי שנשמעים טוב פי חמישים. Last Night נשמע כמו מובי שמנסה להישמע כמו מובי. פרודיה על מוזיקה שמראש הייתה טוויסט על חומרים וסגנונות קיימים.

 

בפשטות, אלה שירים גרועים בהפקה משעממת עד מוות. ממש כמו אוסף פופ של שנות השמונים, רק בלי אלמנט הנוסטלגיה שיגרום לנו גם ליהנות.

 

 

  • Moby, Last Night, הליקון

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
האלבום החדש. אותו שטיק
עטיפת אלבום
לאתר ההטבות
מומלצים