בחורה שיגעון
בחורה מצוברחת במיוחד שמשגרת קליע אחד גורלי ואינטלקטואל משועמם בחיי נישואים ריקים שפוגש בחורה מטורללת ותאבת ריגושים, בעוד טור על קולנוע אלטרנטיבי שיוצא בדי.וי.די
הסרט מספר על צעירה פרועה ומצוברחת במיוחד בשם פרדריק (איזילד לה בסקו), שגרה לבד בעירה קטנה בשוויץ ועובדת בלילות כאחות בבית חולים מקומי. חלק מהאומללות הקיומית הגדולה ששורה עליה נראה שאפשר לייחס לאביה, שעודד אותה מגיל מאוד צעיר להיות אלופת הנוער בירי, מה שהיא באמת עשתה, רגע לפני שהיא החליטה לפרוש ובכך לנכר אותו מחייה לחלוטין.
Parting Shot. מתעלה מעל מגבלות ז'אנר וסגנון
הרגעים היחידים שהיא נראית מבסוטה ממשהו בסרט קורים כשהיא משתכרת כליל ומאבדת את מעט העכבות שהיו לה, ובפרט העכבות שאמורות למנוע בעדה מלהיגרר לאפיזודות מיניות אקראיות עם גברים (ברבים) זרים.
יום בהיר מיואש אחד, בקור רוח אופייני, היא מחליטה ללכת ליער עם רובה הציד שלה, בו היא שולטת היטב, ולסיים את חייה. אך ברגע האמת נחיל קטן של ילדים בטיול כיתה עובר במקום ומסיח את דעתה, והקליע שיועד לה מוצא את עצמו בדיוק מחריד פוגע במטרה אחרת לגמרי. משם חייה של פרדריק מתהפכים בשורה של תפניות שבסופם היא כנראה תלמד משהו על עצמה ואולי גם על החיים בכלל.
כוחו הגדול של הסרט שואב משני דברים עיקריים, אחד הוא הופעתה של לה בסקו, שכדי להעריך באמת את האינטנסיביות המטורפת שלה על המסך, צריך לראות את הפילמוגרפיה המלאה שלה, שהיא אחת הנועזות והמשונות של קולנוע הצרפתי. השני הוא חפות מוחלטת ממניפולציות קולנועיות ודבקות באמת נדירה בסיפור.
Parting Shot. חפות מוחלטת ממניפולציות קולנועיות
הסרט קצת אפל אבל לא מפחיד, הוא קצת עצוב אבל לא מדכא, מיותר לציין שהוא לא מצחיק בכלל - הוא מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולהיות פשוט עצמו. הוא כאילו מחזיר את הקולנוע לאותנטיות שכבר לא ממש רואים היום.
בסוף הצפייה ההרגשה שנשארת היא לא של ריקנות או של באסה, זו הרגשה של סיפוק נעים, כמו אחרי ספר טוב או אפילו כמו אחרי ששומעים מישהו מספר סיפור מעניין שקרה. הרגשה שהחיים קצת יותר עשירים ממקודם, ושלחיות אותם פתאום נראה קצת יותר מעניין.
די.וי.די חדש: (PARTING SHOT (PAS DOUCE בימוי: ז'אן וולס. צרפת / שוויץ 2007, 85 דק'. תרגום לאנגלית
הבום הגדול
מסרט אחד שרק רוצה לספר סיפור, לסרט אחר שהדבר האחרון שמעניין אותו זה כנראה הסיפור. עדיין בצרפת, בערך ארבעים שנה לפני המינימליזם
האותנטי של וולס, בעולמו משולח הרסן של אחד מגדול במאי הגל החדש הצרפתי - ז'אן-לוק גודאר.
אז נכון שהיום גודאר, שם נרדף לקולנוע צרפתי, לא בדיוק עונה על ההגדרה של 'אלטרנטיבי', אבל די בטוח שאם היה עושה היום את "פיירו המשוגע", סרטו הניסיוני מ-65', הוא היה מתקבל במחלוקת גדולה ומתויק כגחמה לא ברורה של במאי מגלומן ורופף (לא כל-כך שונה בעצם מהאופן בו הוא התקבל בזמנו).
העלילה הסוריאליסטית של הסרט עוקבת אחרי פרדיננד (ז'אן-פול בלמונדו), מעין אינטלקטואל משועמם שנמצא בחיי נישואים ריקים מרגש ומגירויים, ואחר מריאן (אנה קארינה, המוזה ואשתו לשעבר של הבמאי), בחורה די מטורללת ותאבת ריגושים שמשתעממת בקלות. השניים יצאו בעבר ונפגשים בשנית בנסיבות משונות. לאחר שהיא הרגה אדם, הוא עוזר לה להימלט מפושעים שרודפים אחריה והשניים מוצאים עצמם במסע בוני וקליידי של הרס סביבתי, הרס עצמי, וסוג מאוד משונה של אהבה.
מסביב לסיפור הרבה דברים קורים, יש קטעי מעבר קצת לא קשורים, הרבה וייס-אובר של השניים והרבה דמויות שנכנסות ויוצאות בלי סיבה בעלילה שנעה בין סלפסטיק לסרט פשע עם הרבה מחוות בדרך. המילה 'הזוי' לא ממש מתחילה לתאר את המתרחש בסרט, שמסתיים כמובן בבום גדול, כיאה לבמאי שמורד במוסכמות קולנועיות ומחפש כל הזמן לחנוך קרקע חדשה ולא מוכרת.
מעניין לגלות שבדרך כלל כשזה מגיע לקולנוע צרפתי בכלל, ולזה של הגל החדש בפרט קהל הצופים נוטה להתחלק בדיכוטומיה לשניים: אלה שמתים עליו ואלה שלא סובלים אותו. עבור אלה שלא סובלים אותו, "פיירו המשוגע"
כנראה ייתן ארבעים סיבות חדשות לשנוא אותו, אך עבור אלה שיודעים ליהנות ממנו, הסרט הוא תענוג מוחלט על כל הטירוף שקיים בו.
משהו בחירות הגמורה שהבמאי לוקח לעצמו שמעביר תחושת שחרור עצומה לצופה, כאילו הכל אפשרי, כמו לצפות בחלום או בהזיה של מישהו סופר-דופר יצירתי. בנוסף, בלמונדו וקארינה הם צוות באמת מהפנט, עם אנרגיות שעד היום הקולנוע הצרפתי מנסה לשחזר. כך שבסופו של דבר, על כל ארבעים סיבות להימנע מהסרט, יש מאה ארבעים סיבות לראות אותו. בהחלט לא רק למיטיבי לכת.
די.וי.די מחודש: פיירו המשוגע, בימוי: ז'אן-לוק גודאר, צרפת 1965, 110 דק'. תרגום לעברית
הכותבת היא עובדת "האוזן השלישית"
