אללה יוסטור

אייאן חירסי עלי משוכנעת שכולנו, היא ושאר אזרחי העולם המערבי, נמצאים בדיוק באותה סירה. בהתחשב בעובדה שמאז 2002 יש כמה מיליוני אנשים בעולם שמוכנים להרוג אותה בכל רגע נתון, זה לא ממש תענוג גדול לשבת בסירה הזאת.

חירסי עלי מוקפת אבטחה כבדה, בימים הקשים אפילו היא לא יודעת איפה מסתירים אותה, באחרים היא נהנית מסוג מסוים מאוד של חופש שמאפשר לה לראות כמה אנשים ולתקשר באינטרנט. זה לא הולך להשתנות בקרוב. בהנחה שהאיומים על חייה לא יוסרו, היא לא תוכל לצאת לשופינג עם חברים גם בעוד 40 שנה.

גם הראיון איתה הוא פרויקט מורכב למדי. הוא יכול להתקיים רק טלפונית, רק לה מותר להתקשר, וזמן השיחה מוגבל. על צלם אין מה לדבר. ובכל זאת חירסי עלי מסבירה ש"כולנו בסכנה‭."‬ לא רק היא.

"אני יודעת מה קורה בתוך מוסדות האיסלם, אני יודעת איך מחנכים את הילדים להיות חייליו של אלוהים, להרוג כדי להציל את העולם. זו דחייה של הדמוקרטיה ומוסדות הדמוקרטיה, זו שאיפה להחליף אותם עם החוק האיסלמי. אני אמנם בסכנה מיידית יותר, אבל כולנו בסכנה. זו אשליה לחשוב שזה מוגבל רק אלי או לישראל ולפלסטינים. זה הרבה יותר גדול. כשאנשים שואלים אותי איך אני חיה ככה, איך אני מסתדרת, אני מנסה להסביר להם שזה לא רק החופש שלי - גם שלכם. בניגוד אלי, אתם פשוט לא מרגישים את המיידיות‭."‬

ובכל זאת, לא כל אחד מאיתנו מהלך בעולם כשרוצחים פוטנציאליים אורבים לו מאחורי כל עלה. אולי משום שרובנו לא בחרנו לצייר את פסוקי הקוראן על גופן של נשים חצי עירומות, לרמוז בפומבי שהנביא מוחמד היה פדופיל או לקרוא לסגירת כל בתי הספר המוסלמיים בהולנד.

הנחישות הזאת, והעובדה שהעמידה את המלחמה באיסלם כמטרה לחייה, מיקמו את חירסי עלי במקום טוב ברשימת אויבי הדת, יחד עם סלמאן רושדי והמאייר הדני שצייר קריקטורות ביקורתיות על מוחמד וכמעט הבעיר את העולם.

שותפה לדרך, הבמאי ההולנדי תיאו ואן גוך, שעל התסריט לסרטו האחרון היא חתומה, נרצח ב־‭.2004‬ צעיר מוסלמי ירה בו מטווח אפס, שיסף את גרונו בסכין קצבים, ובסכין נוספת הצמיד אל גופו מכתב איום שמתאר בין היתר את הגורל הדומה שצפוי לחירסי עלי.

כדי לנסות להבין מה גורם לבחורה צעירה לוותר על החיים הטובים שכמעט סידרה לעצמה באירופה ולפנות לדרך שאין ממנה מוצא, אפשר לקרוא את ספרה האוטוביוגרפי "כופרת" (‬כנרת־זמורה־ביתן‭,(‬ שיצא לאחרונה בתרגום לעברית.

חירסי עלי נולדה בסומליה לפני 38 שנה. בגיל 5 עברה מילת נשים יחד עם אחותה הקטנה, שלא חזרה לעצמה אחרי הטראומה. "ואז ירדו המספריים לבין רגלי והגבר כרת את השפתיים הקטנות ואת הדגדגן שלי. שמעתי את זה, כמו קצב החותך את השומן מעל נתח בשר‭,"‬ היא מתארת בספר.

"אחר כך החלה התפירה: המחט הארוכה והקהה הנתקעת במגושם לתוך השפתיים הגדולות והמדממות שלי, מחאותי הרמות והמיוסרות, דברי הנחמה והעידוד של סבתא‭."‬ היום היא מסרבת להמשיך לדבר על מה שהיה שם.

המשפחה נדדה בין סומליה, אתיופיה וערב הסעודית והשתקעה בסוף בקניה. הם עברו מלחמת אזרחים, חיו תחת ארבע דיקטטורות וחוו את כל סוגי האיסלם הקיצוני המוכרים. בשלב מסוים הצטרפה חירסי עלי לאחים המוסלמים, לבשה גלימה שחורה ענקית, עד שבהדרגה הבינה שהיא לא מצליחה להרגיש רגש דתי והתחילה תהליך איטי ואמיץ של התרחקות מהדת. יעברו עוד הרבה שנים עד שתבין שהיא אתאיסטית ותפסיק לפחד מהגיהנום שהובטח לה.

כשהיתה בת 23 הודיע לה אביה שמצא עבורה חתן - סומלי אמיד שחי בקנדה עם שושלת משפחתית ראויה, אבל נראה לה "אידיוט, משעמם, נדוש וקנאי‭."‬ היא התנגדה. אביה לא הקשיב לה והעלה אותה למטוס לטורונטו, עם חניית ביניים בגרמניה.

במקום לעלות לטיסת ההמשך, לקחה בחשאי חלק קטן מחפציה וקנתה כרטיס רכבת לאמסטרדם. "ביום שישי, 24 ביולי ‭,1992‬ עליתי על הרכבת. כל שנה אני חושבת על זה. אני רואה בו את יום הולדתי האמיתי: הולדתי כאדם, כעושה החלטות בנוגע לחיי‭."‬

בהולנד נשלחה למרכז פליטים, הצליחה לקבל אזרחות, למדה באוניברסיטה, עבדה כמתרגמת, ובעקבות המתקפה על מגדלי התאומים כתבה את המאמר האנטי מוסלמי הראשון שלה, מתוך שכנוע שהיא היחידה שמבינה שהקוראן דורש מכל חסידיו לעשות מה שעשו הטרוריסטים.

הטיעון המרכזי שמוביל אותה מאז הוא שהיא מגינה על הנשים המוסלמיות מחוקי הקוראן האכזריים. גם אם הן עצמן לא יכולות עדיין לראות את זה או להודות בזה. "אלפי נשים וילדים מוסלמים בהולנד עברו התעללות שיטתית‭,"‬ היא מתארת. "ילדים קטנים נימולו על שולחנות מטבח‭...‬ נערות שבחרו לעצמן חברים ואהובים הוכו כמעט עד מוות או אפילו נרצחו, רבות אחרות הוכו באופן קבוע‭...‬ בעוד ההולנדים תורמים כספים בנדיבות לארגוני סעד בינלאומיים, הם גם התעלמו מהסבל האילם של נשים וילדים מוסלמים בחצר האחורית שלהם‭."‬

זו הנקודה שבה ויתרה למעשה על הסיכוי הפרטי שלה לחיים טובים ושקטים לטובת דיסציפלינה עיקשת ונוקשה לא פחות מזו שעזבה, רק שהפעם היא עצמה אחזה בה והובילה אותה. תמונתה על עטיפת הספר אומרת הכל: אישה יפה, שפתיה מהודקות, שיערה משוך לאחור ואסוף בסרט תחרה, במבטה מתערבבים הייסורים שע־ ברה והשכנוע העמוק, חסר הפשרות, שהיא רואה משהו שאחרים אינם מסוגלים לראות.

מכאן הדברים התגלגלו מהר. חירסי עלי עזבה את מפלגת הלייבור השמאלנית שבה עבדה והצטרפה למפלגה הליברלית הימנית, וב־2003 נבחרה כחברת פרלמנט. בשלב הזה כבר היתה מאובטחת כל שעות היממה, אבל רק אחרי הרצח של ואן גוך הפכה ההגנה עליה להיסטריה לאומית.

דעותיה הנחרצות נגד הקוראן, ולעיתים גם נגד המהגרים, הפכו אותה לפוליטיקאית שנויה במחלוקת, אזרחותה ההולנדית נשללה אחרי שהתברר שרימתה כשביקשה מקלט, אבל תוך שבועות מעטים הוחזרה לה, ואז גילתה לתדהמתה שההבטחה הממשלתית שתהיה מוגנת לעד היא קצרת טווח הרבה יותר מהזיכרון המוסלמי.

בית משפט אישר לשכניה להרחיק אותה מביתה בטענה שהיא מסכנת את חייהם, והולנד לא יכלה יותר להגן עליה. חירסי עלי מאסה בחיים באירופה ובחרה בארה"ב. היום היא חיה במקום לא ידוע בוושינגטון ומממנת את האבטחה הכבדה שלה מתרומות.

"עזבתי את הולנד בגלל האיומים, וסגן ראש הממשלה קרא לי לחזור ואמר שחשוב שאומר את דברי בפרלמנט והבטיח לי שיגנו עלי כל עוד חיי בסכנה. סמכתי עליהם, אבל הם הפרו את ההבטחה‭,"‬ היא מספרת. "האיחוד האירופי התחיל עכשיו דיון בשאלה איך מגינים על אנשים במצבי. הם אומרים שאי אפשר להשאיר מישהי כמוני לא מוגנת, ושאם ההולנדים לא עושים את זה, מישהו אחר צריך. אני לא היחידה - יש גם את הקריקטוריסט הדני, עוד אמנית הולנדית ופילוסוף צרפתי, כולם מאוימים על ידי האיסלם הקיצוני. עד שבאירופה יחליטו מה עושים, אני מעדיפה לחיות באמריקה. אני אוהבת את אמריקה. זאת ארץ החופש". ‬

אבל לך אין חופש. איך אפשר לחיות ככה?

"אני יכולה לחיות, ללכת לעבודה, לפגוש אנשים, רק שהכל בתוך אמצעי בטיחות שאני לא יכולה לפרט. נכון, אני לא יכולה לעשות דברים שאת יכולה לעשות. אין לי את החופש הספונטני לקפוץ על האופניים או לראות חברים כמו שהיה פעם, ומאוד מתסכל לחיות ככה. זה הצד הרגשי של הדברים. אבל אני מוכנה לשלם את המחיר הזה כי אני חושבת שאנחנו מתמודדים עם סכנה רצינית מאוד. ואני מבינה היטב שזה יכול לקחת דורות, גם לתמיד, אולי כל חיי‭."‬

היית עושה את אותו דבר כשאת יודעת מה שאת יודעת היום?

"זו שאלה היפותטית, אני לא יכולה לענות עליה. זה לא היה מתוכנן. פירסמתי את מחשבותי והגיעו איומים, אבל לא חשבתי שאני באמת מסכנת את עצמי. רק אחרי הרצח של תיאו ואן גוך קלטתי שיש פה סכנה אמיתית. עד אז זה היה אבסטרקטי בעיניי. מה שאני יודעת זה שהמאבק היה שווה את זה, כי לנשים מוסלמיות שחיות באירופה יש היום סיכוי טוב יותר לחופש מאשר לפני שהתחלתי לדבר בפומבי. אני לא היחידה שתרמה לזה, אבל כאישה מוסלמית שדיברה בגלוי, אני יודעת שהצלחתי לשנות משהו". ‬

אבל אין להן כמעט נכונות להקשיב למסר שלך. הוא תקיף, אגרסיבי, מבטל את כל מה שהן מאמינות בו.

"זה נכון שאם חונכת לכבד ולציית למערכת מוסרית מסוימת, קשה להיות ביקורתי ולראות את הפגמים שבה. כל הבעת ספק משמעותה חוסר כבוד וכפירה. אבל גם אם זה כואב ומפחיד, זה לא תירוץ לדבוק במשהו בצורה עיוורת. אם מוסלמים נדרשים להתמודד עם הדילמה בין מצוות הקוראן לבין שלטון החוק והמצפון - הם צריכים לציית למצפון שלהם‭."‬

קצת קשה לשנות אנשים כשאת כל כך חסרת סובלנות כלפיהם.

"השאיפה שלי היא לא לשנות אנשים. השאיפה שלי היא להציג את טיעוניי בדרך שתהפוך את הפ־ גמים של האיסלם - בעיקר בגישה שלו כלפי נשים - לגלויים. המטרה שלי היא לא לגרום לאנשים להיות כמוני או לשכנע אותם להיות אתאיסטים, אלא לעורר דיאלוג‭."‬

אבל נסי לתאר את העולם המושלם שאת רואה בדמיונך. זה עולם ללא איסלם?

"אין לי עולם מושלם בדמיון. כל מי שנחשף לשיעורי היסטוריה יודע שאוטופיה מובילה לטוטליטריות. חברה אידיאלית עבורי היא כזאת שבה האדם היחיד יכול לשאוף לאושר שלו או שלה, ובחברה כזאת כל המוסדות שואפים לספק את השירות הזה: חופש אישי. זאת חברה שרחוקה משלמות, אבל היא הטוב ביותר שהאנושות מסוגלת להשיג‭."‬

את החיבה לאירופה החליפה חירסי עלי בהערצה לאמריקה, שהולמת היום מאוד את העיסוק שלה בחרדה מפני האיסלם הקיצוני. ארה"ב, הרבה יותר מאירופה, מתנהלת בתחושת סכנה מיידית כמו זו שמרחפת מעל חירסי עלי, אוהבת את העיסוק באיום, בסכנה ובצירי רשע, כך שהרומן פורח. חירסי עלי התקבלה לעבוד במכון האמריקאי ליוזמה בוושינגטון, ומוצאת שם סביבה אוהדת לרעיונותיה.

בספר, ככל שחולפות השנים, מפנה העיסוק באישי את מקומו לפוליטי. בשיחה איתה כבר אין מקום לאישי בכלל. על המשפחה היא מדברת בקיצור. אחותה הקטנה מתה שנים מעטות אחרי שעזבה את קניה, וגם ההורים כבר לא בתמונה.

"לא דיברתי עם אבי מאז 2004 ועם אמי מאז ‭,"2003‬ היא אומרת. "היחסים בינינו נותקו מאז שדעותי לגבי האיסלם התפרסמו. הם לא רוצים קשר מאז שהפכתי לכופרת. אבל אני עדיין חושבת שהכל היה שווה. עשיתי את זה למען החופש. אם הוא נלקח ממך, אין הרבה טעם להעביר את שארית חייך בכלא".

• מתוך מדור הספרות של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם ב"7 לילות"