"זו לא רק עבודה, זה סיפור חיי"

ההודעה על הזכייה בפרס פוליצר תפסה את פרופסור שאול פרידלנדר לא מוכן. כשבהוצאת הספרים HarperCollins בה הוא חתום, חגגו את הבשורה, פרידלנדר עשה את דרכו הביתה כשהוא כלל לא מודע להתרחשות.

"זה נפל לי על הראש", הוא אומר בראיון ראשון ל-ynet, "בכלל לא ידעתי שמחלקים את הפרס באפריל. כשהגעתי הביתה ראיתי הודעה מהמו"ל שלי בניו יורק. ההתרגשות היתה גדולה כמעט כמו ההפתעה".

בגיל 75, כך מסתבר, הצליחה ועדת פרס פוליצר לספרות עיונית להפתיע גם אותו. "לא האמנתי ואפילו לא ציפיתי לקבל את הפרס. הפוליצר הוא פרס עם אוריינטציה מאד אמריקנית, בעיקר בתחום הספרות העיונית. הוא מכוון לנושאים שעוסקים באופן ישיר או עקיף בארה"ב ואני תמיד חשבתי שהמחקר שלי פונה בעיקר לאירופה", הוא אומר.  

"קולם של הקורבנות הוא חלק אינטגראלי וחיוני להבנת ההיסטוריה" 

פרידלנדר, מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת קליפורניה, נחשב כיום לאחד ההיסטוריונים המובילים בעולם בתחום חקר השואה. פרס הפוליצר הוענק לו על הספר "שנות ההשמדה: גרמניה הנאצית והיהודים, 1939-1945".

זהו למעשה כרך שני ופרי עבודה של יותר מעשור שמסכם את ההיסטוריה היהודית תחת הרייך השלישי. על ספר זה זכה גם בפרס השלום מטעם איגוד הספרים הגרמני שהוענק לו במסגרת יריד הספרים הבינלאומי השנתי של פרנקפורט. קוראי העברית, אגב, ייאלצו להתאזר בסבלנות עד לסיום עבודת התרגום והוצאתו של הספר לאור אי שם בתחילת 2009.

"חשבתי ביני לבין עצמי האם מתן הפרס קשור גם בנושא", מודה פרידלנדר, "אני לא יודע מי היה בחבר השופטים, אבל אני משער שיש ביניהם יהודים. זה לא שאני מצטנע, כתיבת הספר היתה מאמץ עצום ונמשכה שנים ארוכות, אבל התחושה העמוקה שלי היא שהנושא בהחלט משחק תפקיד ואני מרגיש עם זה נוח מאד כל עוד זה מעורר דיון".

הכרך הראשון, "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפה, 1933-1939" שראה אור לפני כעשור, זיכה אותו בפרס קרן מקארתור היוקרתי שאפשר לו לסיים את העבודה.

לא בכדי הפך פרידלנדר את חקר השואה וההיסטוריה היהודית למפעל חייו. "זה לא רק עבודה, זה חלק מהביוגרפיה הפרטית שלי", הוא אומר.

פרידלנדר גדל והתחנך בשנות הארבעים של המאה הקודמת במנזר בצרפת מבלי לדעת שהוריו היהודים נספו בשואה. כשהיה בן 13 כומר ישועי סיפר לו על גורל יהודי אירופה – אוושוויץ, הרכבות, חדרי הגז, המשרפות, מיליוני המתים.

"זה שינה את כל חיי ובמובן מסוים השיב את זהותי היהודית", אמר. נושא השואה וההיסטוריה היהודית באירופה הכבושה העסיקו אותו מתחילת הדרך. "הספר הראשון שפרסמתי בשנת 1964 עסק באפיפיור פיוס ה-XII ראש הכנסייה הקתולית והרייך השלישי.

"מאז כתבתי גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל היסטוריה ופסיכואנליזה. אבל אפשר בהחלט לומר שהנושא הזה הוא מרכז עבודתי ואלה הם חיי. היסטוריונים לעתים קרובות, גם בלי להכיר בכך, נוגעים בנושאים מסוימים מסיבות אישיות. הייתי ילד שהסתתר באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, זה לא באמת מפתיע ששנים מאוחר יותר החלטתי לחזור ולגעת בנושא".  

"יש משהו בריטואליזציה של הזיכרון שמקפיא אותו" 

ובכל זאת מה היה הטריגר שהוביל אותך למחקר בלתי פוסק שנמשך כבר ארבעה עשורים?

"אני חושב שהסיבה הספציפית שהביאה אותי להתחיל לחקור, לאסוף נתונים ומידע ולכתוב, זה ויכוח שהיה לי עם היסטוריון גרמני בשם מרטין ברושאט בשנות השמונים. ברושאט עמד בזמנו בראש המכון להיסטוריה עכשווית במינכן. החלפנו ביננו מכתבים שפורסמו וברגע מסוים הוא כתב לי שהקורבנות, כלומר היהודים, וצאצאיהם לא מסוגלים לכתוב היסטוריה אובייקטיבית של התקופה ההיא משום שהזיכרון שלהם הוא זיכרון מיתי שצובע את הכל שחור-לבן ולא מאפשר להבחין בניואנסים".

"זה כמובן הרגיז אותי במיוחד ועניתי לו במכתב שפורסם ועורר הדים. שאלתי אם להיות בנוער ההיטלראי לא השפיע על הסובייקטיביות של אלה שכותבים היום את ההיסטוריה בגרמניה, כלומר בני דורו. זה גרם למתח גדול ואגב, אחרי מותו הסתבר שהיה חבר מפלגה. בכל מקרה הדברים טלטלו אותי עד כדי כך שהייתי מוכרח לכתוב את ההיסטוריה מנקודת ראותנו ולהראות שקולם של הקורבנות הוא חלק אינטגראלי וחיוני להבנתה".

מקורות מתים

פרידלנדר נעזר בקולם המהדהד של המתים. מקורותיו היו יומנים ומכתבים של יהודים מכל רחבי אירופה. מספרי זיכרונות נמנע. "על מנת שלא יטענו שאני משתמש במקורות סובייקטיביים נסמכתי בעיקר על יומנים של אנשים שנספו לפני סוף המלחמה", הוא מספר, "לעתים קרובות היומן נפסק באמצע, לפעמים גם באמצע משפט. אי אפשר לטעון שאלה יומנים שעובדו".

"הואיל ועבדתי בנושאים האלה כל כך הרבה שנים ונשלמה הדרך, אפשר לומר

שזה חלק ממני מילדות. זה מוזר אבל לא הדברים הנוראיים ביותר הם שזעזעו אותי, אלא הפרטים הקטנים שהכו בי והוציאו אותי משיווי משקל. כמו למשל במכתב ששולחת נערה צעירה מפריז לאביה ערב השילוח מדראנסי לאושוויץ. היא כותבת לו שלא ידאג ושלא יספר לאמה, שהיתה באותו הזמן בבית הסוהר. 'אני בטח אחזור עוד לפני שהיא תשחרר מהכלא, אל תדאג' היא כותבת. היא לא רק רוצה להרגיע את אביה, אלא אומרת את זה בתום לב והתחושה של נאיביות תהומית של הקורבנות ואי הרצון לראות את מה שכבר אפשר היה לזהות מסביב – שזה הסוף – הוציא אותי מדעתי. דווקא בפרטים הקטנים על חיים ומוות של אנשים בודדים שעקבתי אחריהם נדרשתי ליותר מאמץ נפשי מאשר בתיאורי באבי יאר או מתקני אושוויץ".

"זו שאלה חשובה מאד. יש משהו בריטואליזציה של הזיכרון שמקפיא אותו. אבל טקסיות היא חלק משמירת הזיכרון. מה שמעניין הוא שככל שהזמן עובר זיכרון השואה הולך ומתחזק באירופה וגם אצלנו. היום בהחלט יש יותר ערנות לנושא. כשקיבלתי את הפרס ביריד בפרנקפורט שאל אותי כתב של הדר-שפיגל אם אני לא חושב שמותם של אנשים שחיו בתקופת המלחמה לא יגרום להיעלמות הזיכרון".

"בתשובה נתתי לו כדוגמא את ג'ונתן ליטל, מחבר הספר "Les Bienveillantes" שהכה גלים בצרפת וזכה בפרס האקדמיה הצרפתית ובפרס הגונקור. הנה בא אדם לא מוכר ומציג רומן ביכורים שמעמיד את כל צרפת על הרגליים ועורר פולמיקה אדירה בגרמניה. אמרתי לו: 'אתם מגרשים את הזיכרון דרך הדלת והוא חוזר מהחלון'. אז במאמר מוסגר אומר שאני לא מתלהב מהספר ובכל זאת הוא החזיר את ההמון לויכוחים אינסופיים בנושא תוך שבירת הריטואליזציה והעלה את השאלה מדוע בעולם המערבי האירוע הזה עדיין מטריד ורובץ על התודעה האירופית".