שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קומוניסט, אוהב בני אדם?
    בסרטיו המוקדמים ניסח קישלובסקי את העקרונות שיקבלו ביטוי בסרטים המאוחרים שלו, המתעדים את מהות הקיום בשיטה הקומוניסטית, ואת רוח התקופה בפולין של שנות ה-70. שמוליק דובדבני מגיש סקירה לקראת רטרוספקטיבה של קישלובסקי, שעולה השבוע בסינמטקים
    סרטיו התיעודיים של קז'ישטוף קישלובסקי, שהקרנתם החלה השבוע בסינמטקים, מאפשרים להיחשף לראשונה לפן נוסף של הבמאי הפולני שהלך לעולמו ב-1996, בגיל חמישים וחמש. שכן קישלובסקי – שהסרטים התיעודיים שלו מוצגים במסגרת רטרוספקטיבה מקיפה ליצירתו שמתקיימת במהלך החודש – מנסח בהם כמה מהעקרונות שיתפתחו בסרטיו המאוחרים יותר, הבדיונית, ובראשם האפרוריות הקיומית בפולין הקומוניסטית, ותחושות של מרירות ופיכחון המפעמות בגיבוריהם.

     

    הוא ביים למעלה מ-20 סרטים תיעודיים בשנים 1966-1988, רובם במסגרת אולפני הסרטים הדוקומנטריים בוורשה, בהם הופקו סרטים תיעודיים קצרים שנועדו להקרנה בבתי הקולנוע, לפני הסרט באורך מלא. בראשית שנות ה-70 קישלובסקי עמד בראש "האסכולה הדוקומנטרית של קרקוב" – קבוצה של דוקומנטריסטים צעירים שייצרו סרטים בעלי מחויבות חברתית ופוליטית, אשר  ניסחו את עמדתם במניפסט מצולם שנקרא "פועלים 1971: אין דבר על אודותינו, בלעדינו".

     

    טענתם היתה, שמציאות חייהם היומיומית של הפועלים הפשוטים אינה באה לידי ביטוי בתקשורת, ורבים מסרטיו התיעודיים של קישלובסקי מתארים בדיוק את זה: דיוקנאות של המציאות האנושית בבית חרושת, תחנת רכבת, או אף משרד לוויות עירוני.

     

    כך, ב"פזמון חוזר" (1972) הוא עוסק בביורוקרטיה של המוות כפי שזו באה לידי ביטוי במוסד הנ"ל – טפסים, מספרים, חותמות, מחירים, מיני ארונות קבורה ופרחים, ויחס אטום, חסר אמפתיה, מצד הפקידים המקומיים כלפי משפחות הנפטרים, כשהמצלמה חולפת מדי פעם על פני חלונות המשרד שמבעדם נשקפים חיי השגרה. התוצאה היא כמעט-קומדיה קפקאית שדרך התיעוד הממוקד משכילה לייצג את מהות הקיום בשיטה הקומוניסטית.

     

    הקונפליקט בין הפרטי לממסדי

    הרעיון לפיו המוסדות והאנשים העובדים בהם הינם שיקוף של המדינה הקומוניסטית עולה עוד בסרטים דוגמת "נקודת המבט של שומר הלילה" (1977) – דיוקנו של בורג במערכת משומנת היטב. בצד חיבתו של האיש שבשם הסרט למערבונים וסרטי מלחמה, הוא מאמין שכללים, סדר ומשמעת חשובים יותר מבני אדם, ונהנה, ממש כך, לדווח על האופן שבו הוא תופס דייגים הדגים ללא רישיון, או עובדים שלא דפקו כרטיס. דרך תיעוד התנהגותו ותפיסותיו של האיש הלא מלבב הזה מבטא קישלובסקי את רוח התקופה בפולין ותוצריה האנושיים.

     

    בסרט מרגש אחר, “הבנאי" שמו, מ-1973, עוקבת המצלמה אחר חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית, שהתפטר ממנה והפך לבנאי. קישלובסקי מתעד את האיש במהלך חגיגות אחד במאי, בעוד בפס הקול נשמע מונולוג מריר של מי
     שבצעירותו האמין בססמאות ועתה הוא מפוכח יותר. כך, הולך ונבנה דיוקן המייצג את הקונפליקט שבין הפרטי והממסדי בפולין הקומוניסטית.

     

    ניכרת על הקולנוע הזה, שעניינו "הפועל הפשוט", השפעתו של ה-free cinema הבריטי. אותו זרם קולנועי תיעודי שפרח בשנות ה-50, ביקש לתאר את הפואטיקה של מציאות חייו של האדם העמל, ואשר עם יוצריו נמנו במאים כלינדזי אנדרסון, טוני ריצ'רדסון וקרל רייז. כמוהם, גם מצלמתו של קישלובסקי קולטת בעדשתה, קודם כל, את הפנים, את הדיוקן האנושי.

     

    זהו קולנוע שרובו צילומי תקריב על בני אדם, שאחד משיאיו הוא "הייתי חייל" מ-1970, שבו שחים חמישה חיילים פולנים שאיבדו את מאור עיניהם במלחמת העולם השנייה. המצלמה מציצה בהם, בוחנת אותם, וכמו מבודדת אותם ומנציחה את דיוקנאותיהם. האינטימיות הזו היא-היא שמעניקה לסרטיו התיעודיים של קישלובסקי את עצמתם. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "קומוניסט, אוהב בני אדם?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים