אל תראו אותו ככה

הסצנה הבאה אינה מבוימת: היא התרחשה באחד מימי מרץ החמים מנשוא במשרדו של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. זה היה יום מתוח, של קסאמים מצד אחד וציפייה דרוכה למכת התגובה על מותו של עימאד מורנייה מצד שני; יום אחרי ביקור עמוס ומלוקק של סגן נשיא ארה"ב דיק צ'ייני, ויום לפני ביקור מעיק נוסף של הנודניקית מהסטייט דיפרטמנט קונדי רייס. בחדרו של מנהל המדינה הקרויה ישראל התנהלה שיחה ערה, רוויית יצרים ודעתנות, על ביצועיה האחרונים של קבוצת כדורגל. בטח ניחשתם שמדובר באלופה בית"ר ירושלים, ואתם בטח כבר יודעים שאהוד שלנו הוא אוהד אותנטי שלה. אוהד שלא לצורכי תעמולת בחירות או ספין תקשורתי.

היה זה האוהד (ואז עוד שר האוצר) אהוד אולמרט ששידך בקיץ 2005 בין היציע המזרחי לאוליגרך הצפוני. גאידמק ידע שאולמרט מבין משהו בכסף ובכדורגל, והתקשר לברר אצלו באיזה קבוצת כדורגל כדאי להשקיע. באותם ימים כבר נרשמו תרומות יפות של הארקדי לסכנין ולהפועל ירושלים, אלא שאחת היא הרי קבוצה של ערבים והשנייה של קומוניסטים שמאלנים עוכרי ישראל ומחבלים, וחשב לו האוליגרך שאולי כדאי בכל זאת להשקיע גם באפיק הציוני. אהוד המליץ לו על בית"ר ירושלים, ובכך הפך לאוהד המשפיע ביותר על גורלה של המנורה בכל הזמנים - קצת אחרי "אין עוד מלבדו", אבל הרבה־הרבה לפני נומה, דוד חצוצרה, ודוד עראק זכר־אוהד־לברכה. העניין הוא ששנתיים וחצי אחרי, אולמרט ממש לא מתגאה בשידוך הזה, ובטח לא במשודך. הוא מתחרט.

אולמרט מתחרט על החיבור שיזם והגה בין בית"ר לכסף הגדול, ממש כמו שהוא מתחרט על השידוך ההזוי שרקח בין עמיר פרץ למשרד הביטחון. נכון שבמקרה של פרץ ירדנו ליגה ובמקרה של ארקדי יש אליפות, אבל בשני המקרים חש ראש הממשלה, איך לומר, שלא בנוח. זאת גם הסיבה שבאותה שיחה נוקבת בלשכתו התוודה ראש הממשלה בהתרגשות שהוא ממש לא נהנה: לא נהנה מהקבוצה שלו שדורסת את הליגה אבל משעממת אותו עד כלות, לא נהנה ממה שהיה פעם הדבר הכי יצרי ולוהט בכדורגל הישראלי והפך למכונה בורגנית ומשעממת.

לא הייתי מטריח אתכם בתפיסת עולמו המורכבת של ראש ממשלתנו אלמלא העניין הבא: לקראת סוף השיחה נזכר אולמרט במשחק קטן אחד שבכל זאת הסב לו הנאה גדולה העונה. במשחק הזה נראתה בית"ר כמו אדם שחווה יציאה נעימה אחרי עצירות ארוכה, ודרסה בארבע חתיכות ללא מענה את מכבי פתח תקווה של משפחת לוזון. אולמרט, תאמינו לי, זכר בשיחה כל שער ושער מהמשחק. מי מסר למי ומתי, מי כבש ואיך. כשהוא תיאר את הפריצה הסוחפת של מיכאל זנדברג לרחבה, אורו לפתע פני העורך דין המכורכמים שלו. השער של ברוכיאן, שבא אחרי הפריצה הזאת, נראה לפתע כמו פיצוי הולם על הפריצה שקצת פחות הצליחה לבינת ג'בייל, והכל היה פתאום טוב ויפה ויאללה בית"ר. עד שאולמרט נזכר שהוא שכח משום מה איך קוראים לברוכיאן הזה.

דממה נפלה בלשכה. מי שמע על דבר כזה, שראש הממשלה לא יזכור איך קוראים לברוכיאן. פאניקה? היסטריה? קצת זיעה על המצח? ממש לא. זה אולמרט, חברים, לא ביבי. ממש לא ביבי. הנה הוא מרים בקור רוח מקפיא את הטלפון הפנימי ומחייג לשלוחה בחדר הסמוך. הנה היא על הקו, מנהלת הלשכה שולה זקן. איך קוראים לברוכיאן, שואל אותה אהוד אולמרט בקול שקט ומודאג. "אבירם", מגיעה מיד ובנחרצות תשובתה של שולה. "אבירם!", מחייך ראש הממשלה, מחייכת גם שולה, ואתם יכולים לבכות עד מחר: שולה זקן, שהושעתה ונחשדה בפרשת רשות המיסים וכבר היתה בדרך לכלא, חזרה לחיים מהקבר הפלילי והיא שוב מנהלת את אולמרט. אותו אולמרט שכבר היה בקבר הפוליטי עם אפס אחוזי תמיכה ומינוס אחוזי פופולריות, ופתאום נדמה לנו שהוא מנהל את המדינה - ואפילו לא כל כך גרוע.

לא בכה, התרגש

אם תגגלו "אהוד אולמרט", תקבלו 646 אלף תוצאות. הראשונה היא הערך הרשמי מתוך ויקיפדיה, ומיד מתחתיה נגמרת הרשמיות באחת. מאחורי הכתובת www.ehud-

olmert.com מרכז עבורנו האזרח החרוץ יוני גולדבלט־לבב את כל הג'יפה. הכותרת היא "זהירות, אהוד אולמרט"; כותרת המשנה היא "כל השקרים. כל הסודות". התוכן כמובן מרתק, ובעיקר תמציתי. במקום לרוץ לארכיונים ולפשפש בזיכרון, מוגש לכם כאן הרפש באריזה קומפקטית וידידותית למשתמש: אולמרט התחמק מהמלחמה והיה ג'ובניק, אשתו היא ציירת ופעילת שמאל קיצוני, הבת שלו לסבית, הבנים שלו ירדו מהארץ, לינדנשטראוס אומר שהוא מושחת, כולם יודעים שהוא חבר של שוני גבריאלי, והוא כמובן מסוכן - מאוד־מאוד מסוכן - לישראל.

עכשיו תחזרו איזה מאה מילים אחורה. כאן, לא באתר של יוני. כתוב שם שאהוד אולמרט הוא לא ראש ממשלה כל כך גרוע. זה אני כתבתי, מודה, ולהערכתי איבדתי עכשיו חבר עוד לפני שהכרנו. את יוני גולדבלט־לבב. הערכה ריאלית לא פחות: השורה הזאת תגרום לי להתפתל בימים הקרובים מול חברי לברנז'ה וחברי בכלל, והיא כמובן תוליד אוקיינוס של תגובות שיערערו את שפיותי במקרה הטוב - ויגידו שגם אולמרט ניסה לסדר לבן שלי שירות בדובר צה"ל במקרה העוד יותר טוב. כן, יכול להיות שאחרי פרסום הכתבה הזאת אני אהיה עיתונאי לא פופולרי. אבל זה מקום העבודה שלי.

נכון שאולמרט, יחד עם אחרים, חירבן לנו את מלחמת לבנון ורק בגלל זה הוא היה צריך לעוף הביתה לכל הרוחות. אבל גם רבין חירבן לנו את הסכמי אוסלו, ושרון את ההתנתקות, וביבי וברק לא הפסיקו לחרבן, ואולמרט הוא לא באמת ראש ממשלה טוב, לגמרי לא. אבל גם לא כל כך גרוע. בואו נסגור על מדיום. מדיום־רייר.

הימים האלה של לפני הפסח הם ימי ביעור החמץ והכשרת הספין. ראש הממשלה מבשל בסיר גדול את המסרים שכולנו נאכל בערב החג ונקיא במוצאו. רוצים ספוילר? הנה, אולמרט בראיון חג: "מלחמת לבנון השנייה היתה הצלחה. גדולה. בצפון שורר שקט מוחלט. נסראללה בבונקר. אם יש מישהו שיידע לתת לנו בחזית הדרומית של עזה ושדרות את התוצאה שהביאה מלחמת לבנון, אפילו במחיר שהיא עלתה - אני אמליץ עליו לפרס ישראל".

רגע לפני שאתם מקיאים את המרור הזה, חכו שנייה. אולמרט לא יגיד לעולם שמלחמת לבנון השנייה היתה פארסה, כמו שאריק שרון המשיך לטעון עד שהפסיק לדבר שלא היתה מוצדקת ומוצלחת ממלחמת לבנון הראשונה, וכמו שג'ורג' דבליו ממשיך לטעון לניצחון בעיראק. ככה זה עם מנהיגים שיוצאים למלחמות מיותרות, או כושלות: או שהם מתפטרים כמו גולדה, או שהם ממשיכים לטעון שבסוף כולם יבינו. אם ג'ורג' בוש יכול לומר שהמלחמה בעיראק הצליחה, אולמרט יכול לומר שלבנון 2006 הצילה את העולם - ושהוא, כולל הסיגר, ממלא מעתה את מקומו של וינסטון צ'רצ'יל. אל תדאגו, הוא לא באמת מאמין בזה.

עד כאן הספוילר, ומכאן הטיפ למראייני החג: אם אתם באמת רוצים לעצבן את ראש הממשלה ולהוציא אותו במיטבו, דברו איתו פחות על לבנון ויותר על השחיתות. פחות על השופט וינוגרד, ויותר - הרבה יותר - על השופט לינדנשטראוס. אם תעשו את זה תגלו אולי שלפני חודשיים בערך, במבצע חשאי שלא קשור לעימאד מורנייה, אהוד אולמרט זימן לביתו מומחה. הוא מסר לו את אוסף העטים שליקט ואגר במשך 40 שנות התחביב המוזר שלו, וביקש ממנו לקבוע את ערכם. הייתי מוכן להיות זבוב על שולחן הכתיבה של אולמרט ולתאר לכם כיצד התבצעה אחת הבדיקות ההזויות בתולדות מדינת ישראל, אבל לא הייתי שם, ויש לי בשבילכם רק את התוצאה הסופית: העטים של ראש הממשלה שלכם, קבע המומחה, שווים 69 אלף דולר בלבד.

בלבד אני אומר, כי מי שעקב אחרי קמפיין העטים המושחז היטב מבית מדרשם של לינדנשטראוס והחברים, ידע או שמע או קרא על אוסף מטורף של עטים בשווי מאות אלפי דולרים. מאות אלפי! אז מצד אחד, כמי ששווי העטים שלו הוא חמישה וחצי שקלים ביום הנדיר שבו הם לא הולכים לאיבוד, אני קצת מודאג מתחביביו של ראש הממשלה שלי. מצד שני, תודו שכמו במקרה של וינוגרד, שוב מגיעות העובדות ודופקות לנו באכזריות סיפור עסיסי של שחיתות וכישלון.

אהוד אולמרט, מתוך שיחה סגורה: "אני איש בן 62, נשוי 38 שנים, גר 42 שנים וחצי בירושלים, וחוץ מדירת שלושה חדרים בתל אביב אין לי כלום. היה לי מזל שיש לי אישה שהתעקשה לקנות בית שאף אחד לא רצה (ע"ע הבית ברחוב כרמיה, ע"ע יואב יצחק, ע"ע חקירה) ליד שני בתי ספר רועשים, אחרי שהיא שיכנעה אותי שממילא אני אף פעם לא בבית ושבסופי שבוע שקט שם כי אין לימודים. עושים ממני מושחת ומניאק של נדל"ן, וכן, זה פוגע בי ומעליב אותי. אני בנאדם נורמלי ושפוי, אבל בנאדם אחר במקומי כבר היה הולך לטיפול".

באותה שיחה סגורה, שיועציו יאמרו לי אחר כך שמעטות היו פתוחות כמוה, המשיך אולמרט ואמר: "לקחתי ללב, בטח שלקחתי. אני יודע שכבר סיפרתי את זה, ואני יודע שאתם בטוחים כמובן שזה ספין, אבל הרגע שבו באמת התרגשתי (שאלה: בכית? תשובה: התרגשתי) היה אחרי הדו"ח הראשון הנוראי של וינוגרד, דו"ח הביניים, כשהבן שלי שאול התקשר מניו יורק והודיע שהוא חוזר לארץ עם האישה והילדים כדי להיות עם אבא שלו. הוא עזב חיים נפלאים וג'וב חלומי של מאות אלפי דולרים בשנה ואמר, 'אני רוצה להיות עם אבא שלי כשכולם כבר לא איתו'".

סוף ציטוט ושלוש מסקנות: אחת, אולמרט מודה סופסוף שהדו"ח הראשון של וינוגרד היה זוועה. שתיים, אולמרט כבר לא חושש לדבר על בנו שירד לאמריקה ואולי עוד מעט חוזר. ושלוש, כדי להרוויח בחזרה את הילדים האגואיסטים שלך, שנתת להם הכל - שווה לעבור את פרעה ואפילו את אליהו וינוגרד.

בוקר חדש עם דן מרגלית

אהוד אולמרט קורא כל מילה שנכתבת עליו. הוא גם מסוגל לצטט אותה במדויק. אתר הבית על המחשב האישי שלו הוא ynet; אולמרט מאשר שהוא גולש בו בקביעות, ומכחיש שהוא שולח טוקבקים. במועדפים שלו מופיעים כל אתרי החדשות, אין פייסבוק ואין אתרי פורנו. אבל כן מופיע אתר השב"כ. בעברו כראש עיר או כחבר כנסת זוטר, אולמרט לא השאיר שום השמצה נגדו בלי תגובה במקרה הרגוע או תביעת דיבה במקרה העצבני. הוא נזף במראיינים, תלש אוזניות, נטש ראיונות והכריז מלחמת חורמה על כל מי שהעז להתחצף. יכול להיות שהיציאה החפוזה למלחמה נגד נסראללה היתה תגובה אולמרטית פאבלובית שגרתית להתגרות נגדו. יכול להיות.

כראש ממשלה, אולמרט כבר לא ממש מגיב ובטח לא תולש אוזניות. הוא מבליג כלפי חוץ ומתפוצץ רק בפנים. יש כאלה שמרגיזים אותו, ויש כאלה שממש בא לו לחנוק. למשל את פרופסור זאב צחור, נשיא מכללת ספיר בנגב, שניצל את אחת ממתקפות הקסאמים כדי לומר שילדיו ונכדיו של ראש הממשלה לא גרים בארץ. "שמונה נכדים יש לי", אומר אולמרט. "שישה מהם חיים בארץ ושני האחרים עומדים לחזור עם בני בקרוב. מאיפה החוצפה לומר את זה?".

אולמרט מרים את הקול, ואני - שבמקרה נקלעתי לסצנה - שואל את עצמי אם להרגיע אותו ולומר לו לא נורא, אדוני ראש הממשלה, הנה תראה איך שמעון פרס נהיה נשיא המדינה עם אמא ערבייה ומניות בתדיראן. אבל במקום להרגיע אני מבעיר עוד קצת אש ומזכיר לו את עוזי דיין, האלוף במילואים שהוביל ומוביל את המלחמה שאחרי המלחמה נגדו.

"עוזי דיין?", רותח אולמרט, "אתה מתכוון למי שהתחנן בפני לקבל מקום בקדימה כשאריק שרון הקים אותה?".

נו, אני מיתמם, אז למה לא קלטתם אותו? הוא איש ראוי, לא?

"למה לא קלטנו אותו?", מגחך ראש הממשלה, "אני אגיד לך למה. כי אריק לא היה מוכן לשמוע את השם עוזי דיין. פשוט לא".

אין יותר גבולות והכל מותר, מקטר ראש הממשלה. "כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. מישה ארנס, אדם רציני שהיה שר ביטחון וכתב בספר שלו שאין מתאים ממני להיות ראש ממשלה, כותב עכשיו שאני לא יוצא לפעולה בעזה כי האמריקאים לא מרשים לי. איזה טמטום. איזה זדון. אני נעלב, בטח שאני נעלב. מצד שני כנראה טעיתי כשלא לחצתי מספיק על אריק שרון למנות אותו ליו"ר התעשייה הצבאית. הוא לא יסלח לי על זה לעולם".

כן, יכולנו להמשיך ככה עד אין קץ. רבים המבקרים כחול אשר על שפת הים, ולכל אחד מהם המניע האישי שלו. בעולם של אולמרט אין כמעט ביקורת עניינית או מוצדקת. הכל אישי. בעיקר כשזה מגיע לאקס המיתולוגי דן מרגלית.

היה היו חברים עד שצבא שלם של חתולים שחורים עבר ביניהם. את מה שאומר, כותב ומשדר מרגלית על אולמרט אתם כבר מכירים; את מה שאומר אולמרט על מרגלית שמעתם אולי קצת פחות. "אני לא מצליח להבין אותו. לא יודע מה קרה. זאת כנראה בעיה נפשית, משהו אובססיבי. זה משהו שחורג מהגבולות המוכרים", הוא מסכם, ומנדב דוגמה. "תחשוב מה יקרה לחברות שלך ושל בן כספית אם אתה תתמנה לעורך ה'ניו יורק טיימס' והוא יישאר פרשן של 'מעריב'".

מה אני אגיד לו? שבניגוד למדינת ישראל, הטיימס בחיים לא יעשה את השטות הזאת וימנה עיתונאי בינוני ואפור כמוני לעמוד בראשו?

ומרגלית, מה הוא אומר? "אני רק יכול להצטער שאולמרט יורד לרמה כזאת. אם באמת אני אובססיבי ופגוע מאז שהחבר שלי נהיה ראש ממשלה, איך זה שבעשרת הימים הראשונים של המלחמה, כשהוא כבר היה שבעה חודשים בתפקיד, הוא היה מתקשר אלי כל לילה לדבר ולהתייעץ? איך זה שדיברנו בלי סוף, יום יום, כשאולמרט כבר היה ראש ממשלה, ואני בסך הכל עיתונאי...".

המסקנה היא כמובן שאהוד ודן כבר לא יהיו חברים. ממש כשם שאולמרט כבר לא יהיה אף פעם ראש ממשלה פופולרי. בנסיבות שעברו עליו בשנתיים מאז שמונה לראש ממשלה בפועל, אלה שתי עובדות שאולמרט יוכל לחיות איתן בשקט יחסי. מה שקצת יותר עצוב הוא שמתוך שלוש דקות החסד שעברו עליו בשנתיים של גיהנום, שתיים - מורנייה וההפצצה בסוריה - היו על פי מקורות זרים, והשלישית, שלא נדע, היתה גידול סרטני בערמונית על פי מקורות רפואיים. לדקה אחת קטנה הצליח גוש הקרח ואלוף הניכור אהוד אולמרט לייצר מידה סבירה של אמפתיה וסימפטיה בציבור. מקורות זרים, אגב, מוסרים שאפילו ליבו של דן מרגלית החסיר פעימה.

יחסי און־שלטון

ההודעה נמסרה למשפחה, ולאולמרט עצמו, ביום האזכרה השנתי לרצח יצחק רבין. רוצים סמליות? בבקשה. רבין קיבל את ימי החסד שלו כאבי האומה רק אחרי שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה על מותו; אולמרט קיבל כמה שניות של חסד רק כשעמד חי ונושם מול המצלמות וסיפר שחייו בסכנה. בימים רגילים, קור הרוח מקפיא העצמות שלו עומד לו לרועץ. אנחנו הרי לועגים לראשי הממשלה שלנו כשהם מזיעים (ביבי, כן ביבי), אבל ממש לא סובלים אותם כשהם קרחונים. בהזדמנות המזורגגת הזאת היה קשה שלא להעריץ לרגע אחד קטן (רק לרגע קטן, מה אתם קופצים?) את אומץ הלב.

לרבין היתה תמיד מלחמת ששת הימים, ביבי וברק היו בסיירת, ושרון עם התחבושת בתעלה. אולמרט תיפקד למופת במלחמה אחרת, והוא בהחלט הישיר למוות את עיניו. לפעמים נכון לבחון את ראש הממשלה שלך גם ברגעים כאלה, כשהאויב הוא גידול מיקרוסקופי ולאו דווקא מחבל שלוף קנה.

את הבדיקה הקריטית ערך ראש הממשלה ביום שישי, ה־19 באוקטובר, בשעה 9 בבוקר. ארבע שעות לפני כן הוא נחת בנתב"ג, אחרי ביקור בזק אצל פוטין במוסקבה. תהרגו אותי, אבל אני לא מבין: בנאדם יודע שבתשע בבוקר מחכה לו פגישה עם מלאך המוות במרפאה, ובמקום להעביר ערב שקט בבית, או סתם להתעלף מהתרגשות, הוא נוסע לפוטין.

אגב, הרוסים לא ישכחו את הנסיעה הזאת לעולם. אולמרט נחת במוסקבה ביום חמישי בצהריים, ולפני שהמריא בחזרה, באזור חצות, קפץ עם אנשי הפמליה לארוחת ערב במסעדה. כשהוגש החשבון, ראש הממשלה שלנו שלף את כרטיס האשראי האישי ושילם. על חשבונו. מדינת ישראל, באמצעות אביר הצדק והמוסר החשב הכללי דאז ירון זליכה, לא אישרה לראש הממשלה שלה דמי אש"ל, משום שדובר בנסיעה קצרה ללא לינת לילה. על פי דיווחי השגריר שלנו מאוחר יותר, הרוסים הנדהמים הגדירו אותנו כמשוגעים. נדמה לי שהם לא רחוקים מהמציאות.

הבדיקה הרפואית התקיימה ביום שישי, על חשבון המדינה אם אני לא טועה. התוצאות הגיעו אחרי חמישה ימים ונמסרו לציבור. אולמרט החליט לעבור את הניתוח בארץ, למרות שרופאים בכירים וראש לשכתו אמרו לו שניתוח בחו"ל יגדיל את סיכוייו להישאר עם זקפה גם אחריו. בינתיים, כנראה שעליזה מצד אחד והאגו הגברי מצד שני עשו את שלהם. ראש הממשלה החליט לדחות את הניתוח. הוא כנראה לא ממש דחוף, ועכשיו נראה מה יקרה קודם - הפסד בבחירות, או הודעה של הרופאים שהגיע הזמן ואין ברירה. אני בכל אופן מהמר שאם וכאשר, ראש הממשלה יסיר את הגידול בחו"ל, במקום שבו הגברים בוכים בלילה בניתוח אבל קמים בבוקר אחריו עם זין עומד. זה מה שאני הייתי עושה במקומו.

הסיפורים על קור רוחו של אולמרט הם נכונים. לא ספין. אם מישהו חושב שהפער הגדול בין נתניהו לבינו הוא בשאלה מי יחלק את ירושלים ולכמה חתיכות, הוא טועה: ההבדל הגדול הוא במפלס הפאניקה. תראו איך ביבי הכריז מלחמת עולם על ערוץ טלוויזיה בגלל סיפור קטן על נסיעה מושחתת אחת כן או לא ללונדון, ואיך האולמרט המעצבן הזה בולע בשקט שלוש חקירות משטרה ומיכה לינדנשטראוס אחד.

באחד מהימים הראשונים שלו בתפקיד העירו אותו באמצע הלילה. בטלפון האדום היה הרמטכ"ל, שבישר על הסתבכות צבאית מסוכנת במבצע חשאי כלשהו אי שם. אולמרט חשב רגע, נתן הנחיות, חזר לישון וביקש שיעירו אותו כעבור שעה וחצי. בבור המטכ"לי השתררה תדהמה. הם התרגלו שם לראשי ממשלה כמו אריק שרון, שברגעים כאלה לובשים מדים ומשתלטים על רשת הקשר. אולמרט קיבל באותו לילה ציון גבוה על יכולתו להבין איפה מתחילה והיכן נגמרת אחריותו כראש ממשלה.

אלא שאחר כך באה מלחמת לבנון המטופשת, ולך תספר עכשיו לציבור שראש הממשלה האזרחי שלה יודע לנהל מדיניות ביטחון גם בלי לעשות גלים ורעש וצלצולים של גנרל בדימוס. זה בדיוק כמו ששום כרטיס אשראי אישי במוסקבה לא יעמוד מול עוד חקירה שיוזם ומפיץ בציבור כבוד מבקר המדינה.

לאהוד אולמרט שיחק המזל של החיים כשהגיע משום מקום לכיסא שאיש לא חשב שדווקא הוא ישב עליו. הבעיה שלו היא שאת כל מכסת המזל הוא פיספס כנראה על הפוקס הזה. המזל הגדול האחר שלו הם המתחרים ממול. אהוד ברק וביבי נתניהו. אולמרט, כבר אמרנו, הוא לא ראש ממשלה טוב, אבל גם לא כזה גרוע. מדיום, מדיום־רייר. וזאת הבעיה שלכם אם אתם באמת מצפים כאן מתישהו למשהו משובח יותר.