אבודים בברוז'
"ברוז'" מתחיל כקומדיה אבל ככל שהוא מתקדם הוא הופך מסרט גנגסטרים משעשע ליצירה עמוקה וקודרת עם סוף פתוח לרווחה. נעה מנהיים התמוגגה
כשמרסלוס ואלאס רצה לאוורר טיפה את וינסנט וגה, הוא קיבל טיסה לאמסטרדם ואנחנו קיבלנו את אחד הדיאלוגים הזכורים ביותר מתוך "ספרות זולה" העוסק בסוגיות בלשניות ברומו של עולם ובהמבורגרים. כשהארי (רייף פינס) רוצה לאוורר את קן (ברנדן גליסון) וריי (קולין פארל) אחרי עבודה מלוכלכת מדי באנגליה, הוא שולח אותם לברוז', שזה, כמו שיודעים חובבי שוקולד ואנשים שראו את כרזת הסרט, בבלגיה.
בעוד שמרסלוס ואלאס זוכה להיות "ימי-ביניימי" עם כמה מניאקים עם מבטא
קן נופל בשבי האווירה החלומית של העיר, אבל ריי נופל לתוך דיכאון עמוק ושעמום עמוק לא פחות. הראשון נובע מטיבה ותוצאותיה של משימת ההתנקשות שבשלה הוא שולח מאנגליה, והשני נובע מהמקום אליו הוא נשלח, או במילותיו שלו, "ברוז' המזויינת."
ברוז'. מקונה מכוון גבוה והצידה מגאי ריצ'י, ויש לו גם חוש הומור
כדי להפיג את השעמום ולהעביר את הזמן הוא מתאהב בקלואי (קלמנס פואסי) בלגית יפהפיה, מפתח אובססיה משונה לגמד אמריקני (ג'ורדון פרנטיס) המשחק בסרט המצולם במקביל ברחובות העיר הציוריים, ומכניס את עצמו לצרות אלימות עם תיירים אמריקנים.
כאשר הסיבה לנוכחותם של ריי וקן בברוז' מתבהרת, והארי, המפעיל האימתני והכל-יכול ("אבל אין לנו אקדחים," אומר ריי לקן. "אל תדאג," הוא עונה. "הארי יכול להשיג לנו אקדח בכל מקום. אפילו בברוז'.") מגיע, העניינים מסתבכים ללא היתר.
מגע סוריאליסטי
קומדיית הפשע המהנה מאוד הזו היתה הסרט שפתח השנה את פסטיבל "סאנדאנס" והיא סרטו הארוך הראשון של המחזאי זוכה הפרסים, מרטין מקונה. סרטו הקצר, "Six Shooter", זכה באוסקר ב-2006, שם שיתף פעולה עם ברנדן גליסון, והביא אותו איתו לברוז', כמעין שמיכת ביטחון. ואכן, כראוי לסרט אינדי של מחזאי בריטי, אין מחסור בהתייחסויות אומנותיות, ספרותיות וקולנועיות ב"ברוז'", החל מרוחו של רומן בן המאה ה-19 בשם "ברוז' - עיר מתה" וכלה בציורים מטרידים.
כל אמירה סתמית נטענת במשמעות ככל שהסרט מתקדם
"ברוז'" אינו מכיל הרבה מהאלימות הססגונית והמסוגננת המתפרצת של "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", כי מקונה מכוון קצת יותר גבוה והצידה מגאי ריצ'י, ויש לו גם, ברוך השם, מגע חינני וחוש הומור. אלו ניכרים במיוחד בעלילת המשנה הביזארית בה מככב ג'ימי הגמד, המופיע בסרט-בתוך-סרט בסצינת חלום משונה, כמחווה לסצינת החלום-עם-הגמד מסרטו של טום דיצ'ילו, "רעש מצלמים", סרט-החובה-לכל-הסטודנטים-לקולנוע-וטלוויזיה, שנת 1995.
לזכותו של מקונה נזקף גם תסריט מאוזן ואינטיליגנטי, שמשתמש בכל הקונוונציות הז'אנריות וכל הכללים-אה-לה-מקי, אבל עושה את זה קצת אחרת. התסריט שלו דורש הקשבה ושימת לב לדיאלוגים, כי לאט לאט מתברר שכל אמירה, סתמית למראה ככל שתהיה, נטענת במשמעות ככל שהסרט הופך בעדינות ובהדרגה מסרט גנגסטרים משעשע עם מגע סוריאליסטי למשהו עמוק יותר, קודר יותר, ליצירה שמנסה לאזן בין תגמול ועונש, כפרה וסליחה, בלי לאבד לרגע את השנינות גם כשצבעו של ההומור מתכהה יתר.
גם אם בתחילת הסרט נדמה שרשות התיירות הבלגית אחראית לשיר ההלל הזה ליופיה של העיר העתיקה, גם היא מחשיכה והולכת עד שהיא הופכת להתגלמות המסויטת של "יום הדין", אולי המפורסם בציוריו של בוש.
"ברוז'", למרות המיקום המאוד לא מקרי שלו בבלגיה (מילה שעליה כתב דאגלאס אדאמס המנוח שהיא הגסה ביותר ביקום) הוא סרט בריטי מאוד. פיינס, גליסון ופארל, על סגנונותיהם השונים, מהמלוטש-פסיכוטי של פינס דרך המחוספס-אך-אבהי של גליסון וכלה באירי-הדו-קוטבי של פארל הם תענוג צרוף.
האנדרסטייטמנט הבריטי מתאים מאין כמוהו לסגנון האיטי, החלומי והסוריאליסטי של הסרט, שמגיע לשיאו לקראת הסוף, כאשר השלג מתחיל לצנוח, פתיתים-
פתיתים על הרחובות מרוצפי האבנים, וחג המולד מגיע לעיר יחד עם הארי, כמעין תשליל של סנטה קלאוס.
שלג בכלל וחג המולד בפרט הם אביזרים החביבים על סרטי פשע מסוימים (כמו "קרח דק", למשל). האסתטיקה הברורה של דם על שלג, מוות ותחייה, קדושת החיים והמשפחה לעומת בדידותו של האקדוחן הבודד ועוד כל מיני קישוטי אשוח מהסוג הזה מעניקים שידרוג תמטי מיידי לסרט.
גם ב"ברוז'" כל הלובן ותאורת הרחובות הקיטשית עושים את שלהם ומאפשרים לצופה, למרות הסוף הפתוח לרווחה, לחוש תקווה ורצון טוב כלפי כל בני האדם, אפילו אם הם רוצחים שכירים שנתקעו, למרבה הצער, בברוז' המזויינת.
לפנייה לכתב/ת 
