הבחירות הקרובות מחייבות הכרעה ברורה בין שני כיוונים, ולפיכך חייבים המועמדים לענות תשובות ברורות על שאלות ברורות. תם עידן ההתחמקויות ויש להבהיר מה מונח בפני הבוחר, ומה מונח על שולחן הדיונים.
ברק איננו יכול להמשיך ולהסתמך על בורותם של הבוחרים ולדבר על ביטחון ישראל, ובה בעת לדרדר את ביטחון ישראל ואת כושר ההרתעה שלה לשפל שלא היה כמוהו מאז קום המדינה, מצב שמעודד סחטנות וצופן סכנת מלחמה. הוא אינו יכול לדבר גבוהה-גבוהה על קודשי ישראל, ובמקביל להבטיח חופש תפילה למוסלמים, אבל לא ליהודים - בקבר רחל, בהר-הבית, ולעתים גם בכותל המערבי. אין הוא רשאי לדבר על אחדות ישראל, בשעה שהוא ומחנהו עושים מאמצים פאתטיים להשתמש באויב כדי להכריע בבחירות את רוב הציבור, ובשעה שערפאת מוצג כסיכוי ונתניהו כסיכון. לפיכך על ברק להשיב בפרוטרוט על השאלה האם - וכיצד - הוא מתכוון להבטיח את ביטחון ישראל, קודשי ישראל ואחדות ישראל. ניסיון המחטף של הסכם עם ערפאת כדי לזכות בבחירות מוכיח כי תשובתו לשאלה זו היא שלילית. ניסיון לדבוק בכיסא בחסדי ערפאת יהפוך את ישראל למדינה המתקיימת בחסות הטרור.
ברק איננו יכול להסתמך על בורותם של הבוחרים ולחזור על הסיסמה "הם שם ואנחנו כאן", בשעה שאירועי מלחמת אוסלו הוכיחו לכל מי שעיניו בראשו כי "הם שם והם כאן", אותו עם משני צדי הקו הירוק. כיצד הוא מתכוון לרכז 80% מהיהודים ב"גושים", כאשר במקרה הטוב הוא מציע להשאיר בידי ישראל פירורים בלבד? איך הוא מתכוון ליישם את ההפרדה ב"משולש" שבו הוקמה התנחלות כוכב-יאיר מלכתחילה כטריז בין קלקיליה, טירה וטייבה (כוכב-יאיר תחילה?!), או בגליל שבו הוקמו כרמיאל ונצרת-עלית בדיוק בגלל אותם שיקולים שהביאו להקמת אריאל בשומרון וקרית-ארבע ביהודה; ואיך ניתן לבצע הפרדה בירושלים בלי לחלק אותה? הדיבורים על "עיר עם רוב יהודי גדול" אינם אלא אחיזת-עיניים וזלזול באינטליגנציה של הבוחרים.
נתניהו
נתניהו התחייב לפני בחירתו ב-1996 להמשיך את אוסלו, וייתכן שאמירה זו סייעה לבחירתו. הוא החל להידרדר כאשר תגובתו על האלימות של ערפאת בעקבות פתיחת מנהרת הכותל היתה המשך ההידברות אתו, במקום התנערות מתהליך שאותו הוא רואה כמסוכן. מכאן קצרה היתה הדרך להסכם חברון, להסכם וואי, להפסד ב-1999, ולהידרדרות של ברק מקמפ-דייוויד בקיץ 2000 למלחמת אוסלו בסתיו 2000. נתניהו חייב לענות באומץ על השאלה: האם יש טעם להילחם באויב אם ממילא בסופו של דבר נשב אתו ליד שולחן הדיונים? התשובה היא כן. קודם כל יש לנצח את האויב. צ'רצ'יל לא חשב לשבת מול היטלר אלא פעל בנחישות ובנחרצות להכרעתו. כך יש לנהוג גם עם ערפאת. לא יהיה שלום ולא יהיה מו"מ לשלום כל עוד ערפאת חי. כל ראש-ממשלה ישראלי שאינו מפנים עובדה פשוטה זו, מאבד את היכולת להוציא את מדינת ישראל מתהום אוסלו.
נתניהו חייב לבוחרים הצגה ברורה של עמדתו בעניין מדינה פלסטינית: האם הוא מקבל אותה, כמו השמאל, כתוצאה של התהליך וכחלק מן השלום (ואפילו במקומו), או שהוא מתנגד לה בידיעה שמדינה פלסטינית ושלום הם דבר והיפוכו? האם הוא מוכן להקמת מדינה אויבת בלב הארץ, או שהוא רואה את הפתרון ארוך-הטווח בהפיכת הרוב הפלסטיני בעבר-הירדן המזרחי לבעל-הבית והמדינה שם? האם הוא מתכוון לכבוש את הערים הפלסטיניות, כהאשמת השמאל, או להימנע מכך, ולהשאירן כמובלעות אוטונומיות-מוניציפליות, שבבוא היום תהיה לתושביהן זכות בחירה לפרלמנט ברבת-עמון? האם הוא מתכוון להעניק לה רצף טריטוריאלי כדי לאפשר את הקמתה, ובכך להפוך את היישובים היהודיים ואת הדרכים אליהם למלכודות-מוות, או שהוא מתכוון לשמור על רצף טריטוריאלי יהודי, שיאפשר תחבורה בטוחה גם ליהודים וגם לערבים?
גם ברק וגם נתניהו צריכים לענות על השאלה האמיתית: כיצד בדעתם לקדם את ריכוז עם ישראל בארץ ישראל, כלומר את הגשמת הציונות? לשם כך ייבחר אחד מהם, ולא כדי להקים מדינה פלסטינית, לצד ישראל עכשיו ועל חורבותיה בהמשך. "שלום" הכרוך בטרנספר של יהודים מארצם ובחירות שההכרעה בהן ניתנת לערפאת הם ההיפך מהציונות: הם מירשם גם למלחמה כתוצאה מאובדן ההרתעה, וגם לירידה במקום לעידוד העלייה.
ד"ר רון בריימן, חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
