נקמת גברים, חוכמת נשים

כך מסופר, ורק אללה יודע אם אמת הדבר, כי בימי קדם ובנבכי הזמן חי לו מלך ממלכי סָאסָאן באיי הודו וסין, ולו צבא, עוזרים, משרתים ומלווים. היו למלך שני בנים, האחד בכור והשני צעיר, שניהם גיבורי חיל. הבכור, אשר הצטיין בגבורתו יותר מן הצעיר, מלך על הארץ ושפט בצדק בין נתיניו, ובני ארצו וממלכתו רחשו לו אהבה עזה. שמו היה המלך שהריאר ושם אחיו הצעיר המלך שאה זמאן אשר מלך על סמרקנד. העניינים התנהלו כשורה בארצותיהם - כל אחד מהם משל בצדק בממלכתו על צאן מרעיתו עשרים שנה תמימות בשמחה ובנחת.

כך חיו עד שהשתוקק האח הבכור לראות פני אחיו הצעיר וציווה על הווזיר עושה דברו לנסוע אל אחיו ולהביאו לחצרו. ענה לו הווזיר: כמצוותך אעשה! יצא לדרכו והגיע בשלום למחוז חפצו. נכנס אל שאה זמאן, בירכו לשלום ובישר לו כי אחיו משתוקק לראותו ומבקש שיבקר אותו. השיב לו המלך: כמצוות אחי אעשה! ערך הכנות למסע, הוציא את אוהליו, פִּרדותיו, משרתיו ומלוויו, הִפְקיד את הווזיר למשול בארצו ויצא לדרך לארצו של אחיו.

בחצות הלילה נזכר בִּדבר מה ששכח בארמונו, שב על עקבותיו, נכנס לארמון ומצא את אשתו ישנה על יצועו בזרועות עבד שחור מעבדיו. לנוכח המראה שראו עיניו השחיר העולם אל מול פניו ואמר בלבו: אם כך אירע בטרם אעזוב את העיר, מה תעשה הפרוצה הזאת אם אאריך לשהות בבית אחי? שלף את חרבו, הִכה בשניים השוכבים על היצוע, ומיד שב ונסע עד שהגיע לעירו של אחיו.

זה שמח לבואו, יצא לקדם את פניו, פגש בו, בֵּירכוֹ לשלום ושמח בו שמחה גדולה, קישט את העיר לכבודו, ישב לצדו ושוחח איתו ולבו רחב. נזכר המלך שאה זמאן במה שאירע לאשתו וקדרות עטפה אותו, פניו חוורו וגופו נחלש. כשראה אותו אחיו בכך חשב בלבו שהריחוק מארצו ומממלכתו גרם לכך, הניח לו ולא שאל אותו דבר על השינוי שחל בו.

יום אחד אמר שאה זמאן לאחיו שהריאר: אחי, יש פצע בקרַבָי, ולא סיפר לו באיזה מצב ראה את אשתו. השיב לו אחיו: ברצוני שתצא איתי לצוד חיות ועופות, אולי ירחיב הדבר את דעתך. סירב שאה זמאן, ואחיו יצא לצוד לבדו.

היו בארמון המלך חלונות הנשקפים אל הבוסתן. הביט שאה זמאן וראה את שער הארמון נפתח. יצאו ממנו עשרים שפחות ועשרים עבדים ואשת אחיו צועדת ביניהם, כולה חן ויופי. הגיעו לברֵכת מים, פשטו את בגדיהם וישבו יחד. פתחה אשת המלך ואמרה: מסעוד! ניגש אליה עבד שחור, חיבק אותה והיא השיבה לו חיבוק. שכב איתה העבד וכמוהו עשו שאר העבדים בשפחות ולא חדלו לנשק ולחבק ולעשות מעשים ממין זה עד שירד הערב.

כשראה זאת אחיו של המלך אמר בלבו: חי אללה, צרתי פחותה מן הצרה הזאת! הוקל לו מצערו ומדאגותיו ואמר: דבר זה קשה ממה שאירע לי! ושב לאכול ולשתות.

לאחר הדברים האלה שב אחיו ממסעו והם בירכו זה את זה לשלום. המלך שהריאר התבונן באחיו המלך שאה זמאן וראה שצבעו שב אליו ופניו סמוקים והוא אוכל בתיאבון רב לאחר שקודם המעיט באכילה. הדבר הפליא אותו ואמר: אחי, קודם ראיתיך חיוור ועתה שב הצבע אל פניך. סַפֵּר לי מה אירע לך! ענה לו אחיו: אספר לך מדוע השתנה גון פני, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב אליהם הצבע! אמר לו אחיו : ספר לי תחילה מדוע השתנה גון פניך ומדוע היית חלש כל כך, למען אשמע ואדע!

אמר לו: אחי, כששלחת את הווזיר שלך אלַי להזמינני לבוא ולהתייצב לפניך התכוננתי לדרך ועזבתי את עירי, נזכרתי ששכחתי בארמוני מחרוזת אבני חן שהיה בדעתי לתת לך, שבתי על עקבותי ומצאתי את אשתי ועבד שחור ישן איתה על יצועי. הרגתי את שניהם ובאתי אליך מוטרד מעניין זה. לכן השתנה גון פני, אבל אל תתעקש שאגיד לך מדוע שב הצבע אל פני!

כששמע אחיו את דבריו אמר לו: אני משביעך באללה שתספר לי מדוע שב הצבע אל פניך!

חזר שאה זמאן וסיפר לו את כל מה שראו עיניו ושהריאר אמר לאחיו: ברצוני לראות זאת במו עיני. ענה לו אחיו שאה זמאן: העמֵד פנים שאתה יוצא לצוד חיות ועופות והסתתר בחדרי ותראה זאת במו עיניך!

ציווה המלך לצאת מיד לדרך. יצאו הגייסות והאוהלים אל מחוץ לעיר, והמלך יצא וישב במאהל וציווה על נעריו שאיש לא יבוא לפניו. התחפש המלך, יצא בחשאי אל הארמון שאחיו שהה בו, ישב זמן מה בחלון הנשקף אל הבוסתן וראה את השפחות ואדוניהן נכנסים עם העבדים, וכולם עשו בדיוק כפי שסיפר לו אחיו והמשיכו ועשו כך בלי הרף עד שירד הערב.

כשראה זאת המלך שהריאר השתבשה עליו דעתו ואמר לאחיו שאה זמאן: בוא וניסע לאשר תובילנו הדרך, כי אין לנו עוד חפץ במלוכה, ונראה אם אירע לאדם נוסף מה שאירע לנו, כי טוב מותנו מחיינו! נענה אחיו לבקשתו ושניהם יצאו מדלת סתרים שבארמון ונסעו ימים ולילות עד שהגיעו לעץ אחד באמצע עמק ולידו מעיין קרוב לים המלוח.

שתו מן המעיין וישבו לנוח. כשחלפה שעה משעות היום ראו שהים רועש וגועש ועולה מתוכו עמוד שחור המגיע עד לב השמים וצועד לעבר העמק. למראה הזה נבהלו, טיפסו עד צמרת העץ שהיה רם ונישא והתבוננו לראות מה יקרה. ראו השניים ג'ין שקומתו גבוהה, ראשו ענק וחזהו רחב ועל ראשו תיבה. יצא הג'ין אל היבּשה והגיע אל העץ שבצמרתו הסתתרו, ישב לרגליו, פתח את התיבה והוציא ממנה קופסה. פתח אותה ויצאה ממנו נערה יפהפייה ומזהירה כחמה הזורחת, כדברי המשורר:

האיר באורהּ כי היום עלה

לזוהר פניה עלו השמשות

כשזרחה כל ירח נגלָה

כרעו הברואים לרגליה

כשחשפה בפניהם את כולה

כשהבריקו ברקים בתחומיה

גשמי שפע זלגו בגללה

הביט בה הג'ין ואמר: גבִרתי העדינה כמשי, שאותה חטפתי בליל הכלולות, ברצוני לישון מעט. הניח הג'ין את ראשו על ירכיה ונרדם. נשאה הנערה את ראשה למרומי העץ וראתה את שני המלכים היושבים עליו, סילקה את ראשו של הג'ין מעל ירכיה והניחה אותו על הקרקע, עמדה תחת העץ ורמזה להם: רדו ואל תפחדו מפני השד!.

הפצירו בה שניהם: בשם אללה, ותרי לנו על העניין הזה! והיא השיבה: חי אללה, רדו, וָלא - אשסה בכם את השד והוא יהרוגכם בייסורים קשים! נבהלו השניים וירדו אליה. קמה ועמדה לפניהם ואמרה: התעלסו איתי בכל כוחכם, וָלא - אשסה בכם את השד!

מרוב פחד אמר המלך שהריאר לאחיו המלך שאה זמאן: אחי, עשֵה כמצוותה! ענה לו אחיו: לא אעשה עד שתעשה אתה תחילה! החלו לקרוץ זה לזה ולרמוז מי ישכב איתה תחילה והנערה אמרה: אני רואה שאתם קורצים זה לזה. אם לא תיגשו למלאכה, אשסה בכם את השד. מרוב פחד מפני הג'ין עשו כמצוותה.

כשסיימו אמרה להם: קומו על רגליכם!, הוציאה מחיקה תיק, שלפה ממנו שרשרת ובה חמש מאות ושבעים טבעות חותם ואמרה להם: יודעים אתם מה הדבר הזה? ענו לה: איננו יודעים. אמרה להם: בעלי הטבעות האלה עשו לי כמו שעשיתם בלי שהשד יחוש בדבר. תנו לי גם אתם את טבעותיכם!

נתנו לה שתי טבעות חותם שהיו על אצבעותיהם ואמרה להם: השד הזה חטף אותי בליל כלולותי, הניחני בקופסה, שם אותה בתיבה, הציב עליה שבעה מנעולים ושם אותי במעמַקי הים הרוחש וגועש שגליו סוערים. ידוע לכול שכאשר לבה של אישה חפץ בדבר מה אין דבר העומד בפני רצונה, כדברי המשורר:

ואל תאמין להבטחתן

כי שביעות רצונן וכעסן

תלויים שניהם בערוותן

הן מראות אהבת כזב

ובגידה תחת שמלתן

למד לקח מסיפור יוסף

הישמר מבגידתן

כי אדם סולק בגללן

במזימת אבליס השטן

כששמעו כך מפיה התפלאו מאוד ואמרו איש לאחיו: אם זהו שד ואירע לו דבר חמוּר ממה שאירע לנו, יש בכך נחמה בעבורנו. שבו מיד כלעומת שבאו, חזרו לעירו של המלך שהריאר ונכנסו לארמונו. כרת המלך את ראשה של אשתו ואת ראשי העבדים והשפחות והחל לנהוג מנהג חדש - לקחת לו נערה בתולה, לקטוף את בתוליה ולהרוג אותה בו בלילה.

כך המשיך ועשה שלוש שנים תמימות. נמלאו הבריות חשש ובנותיהם נמלטו על נפשן,

ולא נותרה באותה עיר נערה שניתן לשכב איתה. יום אחד ציווה המלך כמנהגו על הווזיר להביא לו נערה. יצא הווזיר וחיפש ולא מצא. פנה ללכת לביתו כועס ומלא דאגה וירֵא לנפשו מפני המלך.

היו לווזיר שתי בנות שהצטיינו ביופי, בחן ובזוהר, בקומה ובגזרה נאה, שֵם הבכורה שמה שָהְרָזָאד ושם הצעירה דוניָאזָאד. הרבתה הבכורה לקרוא בספרים, בקורות העתים, בדברי מלכי קדם ובעלילות העמים שהיו ואינם עוד. אמרו עליה שאספה אלף ספרים מסִפרי קורות העתים המספרים על עמי העבר ועל מלכי ההווה ומספרי המשוררים. אמרה שהרזאד לאביה: מדוע אני רואה שפניך השתנו ואתה מלא דאגה ועצב? כדברי המשורר:

שדאגתו תתפוגג

כפי שיש קץ לשמחה

יוקל גם למי שדואג

כששמע הווזיר דברים אלה מפי בתו סיפר לה את מה שאירע לו עם המלך בלי להחסיר מילה ואמרה לו: חי אללה, אבי יקירי, השיאני למלך הזה ואשאר בחיים או אמות ואהיה כפרת בנות המוסלמים ואגאלן מידיו!

אמר לה אביה: ישמרך אללה! אל תעמידי עצמך בסכנה! אך היא הוסיפה ואמרה: כך נגזר עלי! ענה הווזיר: אני חושש שמא יקרה לך כמעשה החמור והשור עם בעל השדה. שאלה שהרזאד: ומה קרה להם, אבי יקירי?

• מתוך "לילות ערב: מבחר מאלף לילה ולילה, כרך א'", הוצאת בבל, 453 עמודים