לבו נצבט בפעם המיליון: היא חושבת שאני זקן מדי

התחלת הסיפור: דניאל המ"פ מאוהב באביטל ("אבוש") הפקידה הפלוגתית, אבל לא מעז לומר לה. חודש לפני השחרור הוא יושב בחדרו וחושב עליה, כשפתאום דפיקה בדלת והיא נכנסת.

היא יושבת מולו כמו ילד קטן שיושב מול הגננת שלו ומחכה להוראות ממנה במבט שובב.

"רוצה ביס?" הוא שואל אותה.

"לא תודה", היא צוחקת, "אני כבר אכלתי, תאכל אתה. אתה נראה ממש רעב. נו, אז יש תוכניות לשחרור? הודו, דרום אמריקה, סיני? לאן בכלל טסים מפקדי פלוגות אחרי השחרור? לא פספסתם את כל הקטע הזה של להיזרק באיזו אכסניה בשק שינה? גם ככה אתם סחים בלאטה, אין מצב שתעשה איזה פייסל ככה על החוף?!"

הלב שלו נצבט בפעם המיליון. היא חושבת שאני זקן מדי, שאנחנו לא אוהבים את אותם הדברים, שאין לנו אותם חיים, הוא חושב לעצמו. אם רק יכול היה להסביר לה שהוא היה חולם לרוקן את הצ'ימידן שלו ולארוז את התיק הכי גדול בעולם ולטוס איתה לאן שרק תרצה.

"מה התוכניות שלך את, תגידי? מה את מתכננת לעשות אחרי שהפלוגה תסיים את המסלול? הבנתי שאבי רוצה שתעשי תפקיד שני בסיירת, זה נראה לך?"

"אני לא יודעת", היא עונה בקול מהורהר, "לפעמים נראה לי שאחרי שהפלוגה תתפזר כלום לא יהיה אותו הדבר. ממש התחברתי לאפרוחים הקטנים שלי. אני לא יודעת אם אני יכולה פשוט ככה להעביר את האהבה שלי למקום אחר".

כולם רוצים טיפה אחת קטנה ממנה

דניאל באמת העריך את המסירות שלה. היא היתה מגיעה לכל מקום שהם היו נמצאים בו, שכם, חברון, שבוע ניווט, קורס חבלה, טרור... מביאה איתה פריסה, צוחקת עם החיילים, דואגת לשלוח את המכתבים שלהם לחברות שמחכות בבית. תמיד הם היו מסתודדים סביבה, כולם רוצים טיפה אחת קטנה ממנה, רבים מי יקבל ראשון את הפיתה עם החומוס. הוא כל כך קינא בהם, נזכר בימים שהיה חייל צעיר במסלול, כשלא היה צריך לדפוק חשבון לאף אחד. הוא היה מת להיות חייל פשוט לרגע. להיות שם בין כל החיילים, מרושל בלי גומיות עם זיפי זקן חצופים שמבצבצים על פניו, לדבר איתה לרגע, לנסות להרשים אותה, לראות מה היא עושה בסוף השבוע, אולי יוכלו להיפגש. אבל הוא היה רחוק מהם, יושב בג'יפ עם ניר ואלכס, מסתכל עליה במבט נבוך. היא היתה מגניבה אליו חיוך מגרה מבין כל החיילים והוא היה מחייך בחזרה. היא היתה צוחקת.

"טוב, אני צריכה ללכת אני רוצה לעשות כמה טלפונים, יש מצב שאנחנו מצליחים להתרים להם חולצות לסוף המסלול. שמעת מה הקרועים האלה רוצים לכתוב על החולצה שלהם? 'בכלל לא כאב למות, סוף מסלול אוג' 09' , אתה תאשר להם את זה?"

"אני לא יודע", ענה בחוסר עניין, "אל תלכי, תשארי עוד דקה, גם ככה אין לי כוח לעשות כלום".

"אתה בטוח? אני לא רוצה להפריע לך, אתה תמיד כל כך עסוק עם כל הפקודות שלך..."

"נו, את מכירה אותי בתור אחד ביישן? אם הייתי רוצה, תאמיני לי שהייתי אומר לך ללכת, אני רוצה שתשארי". האמת, בכל מה שנוגע אליה הוא היה יותר מביישן, תמיד היה מסתכל עליה בעיניים מאופקות, לא יודע מה עליו להגיד, מה הכי מתאים. הוא היה יכול לדבר עם המג"ד, עם המח"ט, עם 100 חיילים לפני פעילות, לתת פקודות בקשר. אבל, בכל פעם שזה היה מגיע אליה הוא היה נחנק, אף פעם לא יודע מה הכי נכון להגיד. בולע את הרוק בגרון יבש ושותק.

"איכפת לך אם אני אשים איזה דיסק בינתיים?"

"טוב, אז אני אשאר, איכפת לך אם אני אשים איזה דיסק בינתיים? בוא נראה מה יש לך כאן בין כל השלמה-ארצים שלך והלהקות הצבאיות". היא הוציאה את הדיסק של "אמיר ואיתי" עוד לפני שהם הפכו להיות "בית הבובות" המאוסים והלעוסים של גלי צה"ל שכולם מכירים. זה היה דיסק שקיבל מחבר שחזר מטיול בקולומביה, אותו טיול שהוא כל כך חלם עליו.

"בבקשה, את הדיג'יי הלילה, משקאות לכולם, אני משלם".

היא חייכה ושמה את הדיסק, והוא בוהה בה. הוא ממש משתגע, רוצה לצעוק לשמיים, רוצה שיהיה טוב, שהכל יסתדר.

איך, איך אתה יכול להיכנס לקסבה באמצע הלילה, לחלק פקודות, לעמוד מול כל החיילים ביום שישי ולסכם את השבוע. להדיח חייל שבוכה לך ששברת את החלום של החיים שלו, איך אתה יכול לעשות את כל הדברים האלה, אבל להגיד לה דבר כל כך פשוט אתה לא מסוגל?!

היה מת לחטוף אותה מהמשרד לחדר האחורי שלו, להצמיד אותה לקיר ולהסתכל לה ישר לעיניים הכחולות והיפות שלה. אותן עיניים שחייכו אליו בכל כך הרבה מצבים, בשעות לא שעות, עיניים שראו אותו במצבים הכי קשים שלו. הוא פינטז איך היא נכנעת לו, איך הוא מתקרב אליה לאט לאט, מקרב את השפתיים היבשות שלו, נוגע לא נוגע, מריח אותה עמוק עמוק אל תוך תוכו. מרגיע אותה, לוחש אליה משהו והיא מחייכת. ואז, נושק לה, לאט, בפעם הראשונה. מרסק את כל החומות שיש ביניהם. איך הוא מחבק אותה חזק, מרגיש איך היא רועדת לו בין הידיים. איך הוא קורע ממנה את המדים הצמודים שלה ומלטף את הגוף שלה בעדינות, מנשק את כולה, מריח אותה. הם שם, וכל הפלוגה בחוץ חושבים שהוא שוב נמצא בישיבה שנמשכת לתוך הלילה. "אמיר ואיתי" צועקים אליהם מתוך האייפוד במשרד. איך הוא משליך אותה למיטה שעדיין מבולגנת מהלילה שעבר, עם שק שינה פתוח למחצה. החדר שרוי בתוהו ובוהו, כך גם ראשו מבולבל. איך הוא אומר לה שהוא אוהב אותה, כן שהוא אוהב אותה והוא לא שם פס, ולא מתבייש בזה ולא איכפת לו מה יגידו, כי זה מה שהוא מרגיש.

לפתע רוטט הפלאפון על השולחן, "אבי מג"ד", נכתב על הצג. המבט שלו רץ בינה לבין הפלאפון.

"נו, תענה כבר, טושטוש אחד, למה אתה מחכה? הוא יהרוג אותך".

הוא מביט בה שוב, ושוב בפלאפון. הוא יודע למה המג"ד מתקשר, ומהסס רגע אחרון לפני שהוא שולח יד לעבר הפלאפון. "הלו. בסדר, אין בעיה, אני כבר מגיע".

"זה היה אבי, יש אינדיקציה להיום בערב, המחבל בבית, אני חייב לזוז". דניאל תופס את הנשק ונעלם מהמשרד.

שני ילדים צועקים בחצר, רצים ומשחקים בכדור. שבת אחרי הצהריים, עם שמש מלטפת של קיץ ואפילו לא ענן אחד שיעז להפריע לה.

"דניאל, אתה מגיע? הבשר נשרף!"

"אבוש, את רואה שאני בטלפון! אני כבר מגיע".

"טוב חמוד, תבוא מהר, אנחנו מחכים לך, הילדים מתים מרעב".

אחרי דקה הוא יוצא מהבית בבוקסר וכפכפים. היא יושבת שם בחצר והזאטוטים מתרוצצים סביבה, רבים מי יקבל ראשון את הפיתה עם החומוס. היא מחייכת אליהם וצוחקת, מגניבה אליו חיוך, ממש כמו פעם, בין כל החיילים.

סוף