להודעתו הפומבית של נשיא סוריה כי קיבל הבטחה מראש ממשלת ישראל להשיב את כל רמת הגולן
תמורת הסכם שלום, יש משמעות אחת - המו"מ הישראלי סורי לשלום מתעורר לחיים. ואכן, לראשונה מאז כישלון ועידת הפסגה שבין ביל קלינטון לאסד האב במארס 2000 בז'נבה, קיים סיכוי ממשי לחידוש המו"מ בין השתיים, ואולי אף להשגת פריצת דרך.
מאז נכשל סיבוב השיחות הקודם בין ישראל לסוריה בשנת 2000, ובמיוחד במהלך השנתיים האחרונות, מאז עלה אהוד אולמרט לשלטון ולאחר שנתבררו תוצאות מלחמת לבנון השנייה, החליפו ההנהגות בישראל ובסוריה שוב ושוב מסרים, בתדירות הולכת וגוברת בעניין נכונות מסויגת וזהירה לבחון אפשרות לחידושו של המו"מ.
מפעם לפעם אף יצאו אולמרט ואסד בהצהרות נחרצות בדבר רצונם בשלום. אבל מגעים והצהרות אלו לא הניבו כל תוצאה. לצד נכונות מסויגת לחדש את המו"מ, היה בהן ללמד בעיקר על חשש ופחד מתוצאות מהלך שכזה, וממילא על היעדר רצון פוליטי אמיתי והעדרה של נחישות להתקדם בדרך השלום, ובעיקר לשלם את מחירו.
לאורך השנים דרשה סוריה כתנאי לחידוש השיחות התחייבות מראש לנסיגה מכל רמת הגולן. הקושי הישראלי להיענות לדרישת הסורים עמד כזכור בבסיס כישלון שיחות השלום בימי אהוד ברק. מאז התקשו ראשי הממשלה בישראל לקבל דרישה סורית זו, מבלי שיובהר מה נכונה סוריה להעניק לישראל בתמורה לנסיגה שכזו.
זו הפעם החליט אהוד אולמרט להסתכן ויהיה מי שיטען להמר, ולהיענות לתביעה הסורית. בכך הלך בעקבות יצחק רבין המנוח שהעביר אף הוא לסורים באוגוסט 1993 מסר כי אם יחתמו על הסכם שלום שיענה על דרישותיה של ישראל, הוא יהיה נכון להשיב להם את רמת הגולן במלואה.
אלא שיצחק רבין נרצח, ואילו יורשיו שבאו אחריו, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק, הביעו אמנם נכונות לקבל על עצמם מחויבות זו, אבל ברגע האמת נרתעו, כל אחד מסיבותיו הוא.
החלטתו של אולמרט מתבקשת אם אכן פניו לשלום עם סוריה. לישראל התברר זה מכבר כי משפחת אסד, לא חאפז אל-אסד ואף לא בנו, בשאר, לא קורצה מאותם חומרים של נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת.
במילים אחרות: מהסורים אין לצפות לא למהלכים אמיצים, לא ליוזמות ואפילו לא למחוות. ולפיכך מי שמעוניין בהסדר עימם ומאמין כי הדבר חיוני למען ביטחונה של ישראל, עליו מוטלת חובת ההוכחה, וממילא עליו לעשות את כל הדרך לדמשק ולשחק במגרש על פי כללי המשחק הסוריים.
על רקע זה נשאלת השאלה מדוע בחרו הסורים לתת פרסום להבטחה שנמסרה להם בשמו של אהוד אולמרט. תשובה אפשרית אחת לכך היא שהסורים העריכו כי במוקדם או במאוחר ידלוף לתקשורת דבר קיומו של הערוץ הטורקי, ערוץ הידברות חשאי בין ישראל לסוריה, וסביר גם שהניחו כי תהיה זו ישראל שתדליף את הדבר ולכן ביקשו להקדים הדלפה בעצמם כדי לא למצוא עצמם בעמדת מתגוננים בפני דעת הקהל בארצם.
ייתכן גם כי הסורים ביקשו לבחון את מידת הרצינות של אולמרט, ולבדוק אם יש בכוחו להעביר מהלך שכזה בקרב דעת הקהל בישראל. בהימנעותה של לשכת אולמרט מלהכחיש את דבר ההבטחה שנתן לסורים יש משום אישור עקיף לידיעה. עתה ימתינו הסורים לראות אם אולמרט הוא פרטנר המסוגל להכשיר מהלך דרמטי שכזה בקרב הציבור וקודם לכל בקרב המערכת הפוליטית.
אולמרט ואסד עמדו איפוא במבחן הראשון הרציני שבפניהם. אולמרט העז להיענות לדרישה הסורית הקשה מכל ולסגת מכל רמת הגולן כתנאי לחידוש המו"מ. אסד מצידו הגיב למסר מירושלים בחיוב, במונחים סוריים לכל הפחות, והעניק בפי פרשניו ואמצעי התקשורת שלו ציון עובר לאולמרט. בכך ביטא נכונות סורית לנסות ולהתקדם בתהליך השלום.
אלא שבטרם ניתפס לתחושת אופוריה, נדרשת מילת אזהרה. למרות הטענה הסורית עליה חזר בראשית השבוע ג'ימי קרטר לאחר שפגש
בבשאר אסד, ולפיה 85% מהסוגיות שבמחלוקת בדרך להשגת הסכם שלום ישראלי-סורי כבר נפתרו בעבר, הדברים אינם כה פשוטים. ישראל וסוריה ניהלו לאורך שנות ה-90 כמה סבבים של מו"מ, שלא הותירו אחריהם שום הסכם כתוב, אלא רק הבנות שבעל פה שמטבען ניתנות לפרשנות שונה בכל צד.
יתרה מכך, המציאות של שנת 2000 אינה המציאות של ימינו. כך למשל הבנה ישראלית-סורית בעניין החיזבאללה שהושגה אז, כשברשות הארגון נמצאו טילים שאיימו על נהריה, אינה תקפה למציאות של ימינו שבה לארגון זה טילים המגיעים עד לדימונה. גם איראן והחמאס אינם בדיוק אותם שחקני צד כפי שהיו בראשית העשור.
ולבסוף, בלא מעורבות אמריקנית פעילה יהיה קשה לקדם את המו"מ. קשה להניח שאולמרט היה פונה למהלך שכזה בלא אור ירוק או לכל הפחות מהבהב מצד ארה"ב, אבל מכאן ועד להשגת שותפות אמריקנית בתהליך שלום ישראלי-סורי הדרך ארוכה.
בהקשר זה לא ניתן להתעלם מההודעה שפרסם הבית הלבן
בדבר מעורבותה של סוריה בפרוייקט גרעיני בשיתוף צפון קוריאה. יש להניח שמידע זה היה לנגד עיניו של אולמרט, כששיגר את מסר השלום לנשיא סוריה. אפשר גם שהפרסום בארה"ב נוגע ליחסיה עם צפון קוריאה או לפוליטיקה הפנימית האמריקנית (יחסי ממשל- קונגרס). אבל היה בפרסום ולו גם באופן סמלי כדי ללמד על יחסה צונן של וושינגטון לכל ניסיון הידברות עם סוריה, קל וחומר לכל ניסון לחדש עמה את המו"מ לשלום.
אולמרט ידע וודאי כששלח את המסר לדמשק כי ארה"ב עומדת לפרסם הודעה כזו. קשה להניח ששיגר את המסר רק בשל כך. אחרי הכל, מדובר במחוייבות שמעניק ראש ממשלה קודם כל לעמיתו הטורקי וגם לנשיא הסורי. מחוייבות שכזו שעניינה רמת הגולן, איננה סחורה עוברת לסוחר ולפיכך קשה להניח שהיא שהניעה אותו לשגר מסר דמרטי זה. סביר שאולמרט חש היום בטוח יותר בעצמו וחזק יותק בתוככי הציבור ומכאן נכונותו לנקוט צעד שכזה.
מים רבים עוד יזרמו בירדן אל הכנרת בטרם ישובו הסורים לשכשך בה רגליים. הדרך לשלום ישראל-סורי עוד ארוכה וקשה. אבל בימים האחרונים צעד אהוד אולמרט צעד ראשון, כפתגם החכם הסיני, במסע ארוך זה.
פרופ' אייל זיסר הינו ראש מרכז משה דיין ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת תל אביב
