ישראלי יוצא לטיול: 10 טיפוסים

לא רק שהוא הוא מכיר כל שביל וכל סלע בישראל, הוא ממש סלל במו רגליו את השבילים האלו ונטע במו ידיו את הסלעים לצד הדרך. הפלמ"חניק היה כאן לפני כולנו ועבורו צריפין לעד תהיה סרפנד, אילת - אום רשרש, ראש פינה - ג'עוני והשקל - גרוש. אם רק תעז לומר משפט כלשהו שנשמע כמו שאלה הוא יפצח בשמחה בסיפור ארוך ומפורט על תולדותיו של כל מקום בישראל החל מהזמן שהיה שם רק חול, דרך הפרדסים ועד לכבישים המודרניים הללו עם כל האוטומובילים הרועשים. הפלמ"חניק מסוכן במיוחד כאשר מדובר בטיול הכרוך בלינה בשטח, שכן הוא עלול לזנק על שכניו לאוהל בשעת לילה בצעקות: "א"ש לילה! א"ש לילה!". שיהיה לכם פזצטא נעים!

עבורו טיול אינו עניין של כיף והנאה. זו עבודה של ממש ואף יותר מכך – מבצע צבאי מסובך ומסוכן. הכל חייב להיות מתוכנן עד הפרט האחרון, כשכבר שלושה שבועות לפני הטיול יודע כל אחד מהמטיילים עמו מי מביא שלוש כפיות פלסטיק ומי יישא את התרמוס בין ארבע לשש בערב. יש לו בתיק מפה טופוגרפית, מפת שבילים ומפה אילמת, וזה בלי קשר בכלל לג'י.פי.אס המשוכלל. זהו הטיפוס שתמיד כדאי לטייל איתו כי אם יתחשק לך מסטיק פירות באמצע מדבר יהודה ברור שיהיה לו, אבל מצד שני הוא יעכב את היציאה לטיול בבדיקה קפדנית של הצ'ק ליסט שהכין לקראת הטיול.

טיולים בכלל לא מעניינים אותו. הוא שם בשביל לשיר. הוא יתחיל לזמר עם הנעת הרכב בקלאסיקות של הגבעטרון. כשתגיעו ליעד הוא כבר יעבור לשירי ילדים. כשכולם מתנשפים במעלה שביל הנחש הוא ישיר מלוא הריאות שירים עממיים. וכשהירח סוף סוף יורד על המחנה ויש ציפייה רבה ליהנות מדממת הלילה בטבע הוא יסחוף את כולם במחרוזת שירי הלהקות הצבאיות. מתישהו בדרך חזרה, כשקולו כבר צרוד וגרונו יבש, מישהו ישאל אותו אם אפשר אולי כמה דקות רק לשבת בשקט. התשובה, ללא ספק, תהיה זמר בלתי נגמר של "לא נפסיק לשיר".

ג'יפ חדש ויקר במיוחד עוצר בחריקת בלמים מול בית הקפה האופנתי ברמת החיל, סימני בוץ כאילו הונחו עליו על-ידי סטייליסט. החלון נפתח וההיי-טקיסט צועק מתוכו לחבר שיושב על המדרכה, "אחי, בדיוק אני חוזר מטיול ג'יפים מטורף, אתה לא מאמין איך הוא סוחב בחולות, לא מרגיש אותם בכלל". מה שהוא לא מספר זה שהחולות הם בראשון לציון, שהוא טעה בדרך אפילו שהג'י.פי.אס. שבא בילט-אין עם הרכב הוא מהסוג המתקדם ביותר, שהוא לא הציץ החוצה מהחלון אפילו פעם אחת ושהילדים שיחקו כל הטיול בפלייסטיישן 3 שהתקין להם במושב האחורי.

הוא הסכים לצאת לטייל בטבע רק כשהבטחתם לו שיהיה "על האש". ובכל זאת, את הסנדוויצ'ים שהכנתם לטיול הוא אכל בחדר המדרגות בדרך למכונית. את הפיצוחים הוא חיסל ברמזור האדום הראשון. ברמזור השני זה תור הפירות, כי הוא נהיה מאוד צמא מהפיצוחים. כשתתקרבו ליעד יתחוור לו שלא נשאר עוד מה לאכול ולכן הוא פתאום ייזכר שלא רחוק מכאן יש מסעדה שכולם המליצו לו לאכול בה וישנה לכם את התוכניות.

לא משנה שהוא שירת בקריה - זה האיש שמכיר בעל פה את כל קרבות מלחמות ישראל, ויודע בדיוק מי תקף את מי, איפה ומתי. כל עצירה לתצפית הופכת לתיאור חי של קרב, כולל הנפות ידיים נלהבות וטון דרמטי. לעתים הוא יצביע על גבעה רחוקה אי שם באופק כאילו היה הרמטכ"ל ויסמן עבורכם במפה את תנועת המלקחיים שיש לבצע. כשהוא אומר "דוידקה" נוצצות דמעות בעיניו וכשהוא מסביר על השרשרת של טנק המרכבה נסוך על פניו חיוך של נער מאוהב.

הוא ייצא לכל הטיולים רק בשביל להוכיח לכולם עד כמה הוא לא אוהב טיולים. ברכב הוא ידרוש לשבת מלפנים כי אין לו מקום לרגליים, אבל במושב הקדמי הוא יקבל בחילה וידרוש לסגור את המזגן כי הוא מקפיא אותו. ברגע שתתחילו ללכת הוא יתחיל להזיע ולחזור על המילים "כמה חם" או "איזה חום" בווריאציות שונות, כאילו היו מנטרה נזירית עתיקה. הוא צמא, הוא רעב, הוא עייף, הוא צולע, הוא נפצע, הוא נשרף בשמש, הוא היה כאן כבר מיליון פעם בטיולי בית ספר, והכי נורא – הוא ממש חייב שכולם יידעו את זה.

יותר משהוא אוהב לטייל הוא אוהב את הטבע. הוא מזהה בשמות עממיים ומקצועיים כל יונק, מכרסם, ציפור או רמש שניתן למצוא (והוא ימצא!) בארצנו. הוא מלטף את האדמה ומחבק את העצים. הוא ישתה רק מי תהום ויאכל רק צמחים שניתן למצוא בטבע. לא תתפוס אותו בלי חמציץ בין השיניים, משקפת תלויה על הצוואר ותפרחת בשיער. אם אפשר היה לסבול את הטפות המוסר שלו על כל צמח שבטעות רמסת תחת סנדלך, יכול היה להיות תענוג לטייל איתו.

הוא פה בגלל שאמרו לו שיהיה מה לעשן או בגלל שהבטיחו שיהיו כמה רווקות שוות במיוחד. הוא מטייל סביב הכנרת כאילו יצא לסיבוב דאווין בשדרות רוטשילד ושואל איפה קונים פה סושי. כל דרך עפר הורסת לו את הסנדלים שקנה בברצלונה והוא לא מבין למה אין במאהל הבדואי קפה-ברד. הוא היה מעדיף לשבת עכשיו במרפסת שלו על אבן-גבירול כי השקט הזה דופק לו את המוח. בסוף הטיול הוא יכשכש בזנב וינבח מהתרגשות כשיראה באופק את מגדלי עזריאלי ויגיד לכם שבפעם הבאה תבואו לתל-אביב הוא ייקח אתכם כבר לטיול כמו שצריך; כשתורידו אותו מהאוטו הוא יגיד שאתם ממש חייבים לעשות את זה שוב פעם מתישהו, אבל לא יענה יותר לטלפונים שלכם.

הוא מצקצק בלשונו מהרגע שאתם יוצאים מהבית: שלטי החוצות מכערים לו את הנוף, המכוניות פולטות עשן שמזהם את האוויר שהוא נושם, למראה מפרץ חיפה הוא כבר כמעט בוכה. אבל זה לא מפסיק גם כשמגיעים לטבע עצמו. הו, לא. כאן העבודה רק מתחילה. איפה שאתם רואים נוף, הוא רואה שקיות ניילון שלוקח להן מיליוני שנה להתכלות ושעלולות לסכן חיות בר. כשאתם מתלהבים מהצמחייה הוא עסוק בלדחוס לשקית שהכין מבעוד מועד את כל מה שהשאירו המבקרים הקודמים. הוא היחיד מביניכם שיגיע לסוף המסלול עם תיק כבד יותר - אבל עם מצפון נקי יותר.

* הטיפוסים מוצגים בלשון זכר לשם נוחות בלבד ומתאימים בהחלט גם למין הנשי