בכמה דרכים צריך אדם ללכת לפני שתקרא לו אידיוט

למרות הפוזה הנוחה והמטופחת היטב של לא־שם־זין, בוב דילן ידע מצוין שהפעם מדובר ברגע האמת - ולא היתה לו שום כוונה לפספס אותו. אחרי כמה שנים אבודות, אזהרת רווח מדאיגה בחשבון הבנק ועשור שיצא לדרכו בלי שגדול היוצרים במאה ה־20 הצליח להטביע עליו ולו חותם קלוש, הגיע המאני־טיים. תרתי משמע.

בעולם הרוק יש רק דרך אחת לצאת מלופ של כישלונות אמנותיים, פלופים מסחריים וטינה הולכת וגוברת בתקשורת ובציבור: להוציא אלבום גדול. ובמקרה של דילן, כל אלבום גדול נזקק לאבן פינה. איזה אפוס, סאגה סוחפת מוזיקלית ועשירה טקסטואלית שרוחה תרחף מעל האולפן ותמלא בהשראה שמיימית גם את הרצועות האחיות שבתכנון. במקרי עבר, כשהיתה לו ציפור נדירה כזאת ביד, נהג המאסטר לפתוח איתה את סשן ההקלטות, וכך לסלול את הדרך לעצמו וללהקה. "מיסטר טמבורין מן" הזניק את ההרפתקה של Bringing it all back home; "כמו אבן מתגלגלת" האיץ לכביש המהיר את העבודה על Highway 61 revisited; "חזיונות של ג'והנה" הטיס לשחקים את טריפ האמפטמין של Blonde on Blonde; והיה כמובן Tangled up in blue, שב־1974 סימן את הכיוון לאלבום הקאמבק האולטימטיבי של סר בוב, Blood on the tracks.

כמעט עשור מאוחר יותר היה "בליינד וילי מקטייל" מועמד מושלם לחולל שוב את הקסם הזה: בלדה ארוכה ומחוספסת על אודות גיבור בלוז עלום, עם טקסט דילני משויף ונוקב. התכתבות קלאסית של אמן בשל ומפוכח עם הדמויות והתכנים שאיכלסו 20 שנה קודם לכן את תקליט הבכורה הנשכח שלו, שבו ביצע כילד טוב מינסוטה אך ורק גירסאות כיסוי לשירי פולק שורשיים.

דילן, נאמן להרגלים ישנים, פתח את סשן ההקלטות עם עבודה מאומצת על "בליינד וילי מקטייל". הוא הקדיש לו את רוב היום הראשון באולפן, ואת כל כולו של זה האחרון. בצעד חריג מבחינתו הוא אפילו חזר אחרי הסיום הרשמי לעוד סשן מאולתר. עם טכנאי סאונד לצידו האחד, וזמרת הליווי החביבה עליו באותה עת תלויה על כתפו השנייה, הוא חתך מחדש את ערוצי השירה, ונעץ עוד שני טייקים לסרטי ההקלטה המסתובבים.

הקסם הישן שוב התחולל; התוצאה הסופית היתה מרהיבה. בשנים הבאות יראו בה דילניסטים רבים את אחד משיאי הקריירה הארוכה של המאסטר. קלינטון היילין, כנראה המומחה העולמי מספר אחת לענייני דילן והאיש שחיבר עליו את הביוגרפיה האולטימטיבית, אפילו יטען שמדובר בפסגת יצירתו. אלא שהיתה רק בעיה שולית אחת: דילן לא ראה לנכון לשבץ את השיר באלבום.

ישו זה כאן

החודש לפני 25 שנה עסק בוב דילן בשפצורים אחרונים לפני ההקלטות המתוכננות לאלבום האולפן ה־22 שלו, Infidels. כעבור יותר מחצי שנה של ג'יעג'ועים, נסתרים מעינו של הציבור הרחב, הוא יצא לשוק - והצטרף לשולי הצד המואר בקנון של המלך. בין המעריצים והמבקרים השתרר במהרה סוג של קונצנזוס ביחס לתוצאה הסופית: תקליט די טוב, עם סאונד מצוין וכמה שירים חזקים, לצד אי אלה נפילות, שבאותה עת כבר היה ניתן לכנותן בצער כטיפוסיות. בסופו של דבר, "אינפידלס" אולי לא הצליח להיות אלבום באמת גדול; אבל במהלך השנים, עם פתיחת הפרוטוקולים והארכיונים, התברר שיש מאחוריו סיפור ענק.

בכמעט יובל של יצירה אינטנסיבית היו לדילן אלבומים מופתיים וגם חלשים, מפתיעים וגם צפויים, פורצי דרך וגם תקועים. "אינפידלס" זוכה ללא עוררין בתואר יוקרתי משלו - האלבום הכי מפוספס שלו. ולמרות כמה שירים נפלאים שהונצחו בו, נראה שהחומרים המרתקים ביותר ביחס אליו התרחשו במקומות אחרים: מאחורי הקלעים ומתחת לשטיח.

בשביל להבין איזה משא כבד היה מונח על כף המאזניים של האלבום הזה, צריך ללכת חמש שנים אחורה: משהו רע מאוד עבר על דילן ב־1978. פרידתו המתמשכת מאשתו ואם ילדיו שרה לואנדס (היא Sara המיתולוגית משיר הקינה הנושא את שמה ומסיים את האלבום "תשוקה") נהייתה עסק פומבי ומכוער, עניין לעורכי דין ממולחים שהתקוטטו בשם בני הזוג על כסף ומשמורת. ליתר דיוק, הרבה כסף: דילן כבר היה אז מולטי־מיליונר, עם קטלוג מפואר ששווה תזרימי תמלוגים שמנים, סיבובי הופעות מרובי תאריכים ושלל שכיות נדל"ן לאורכה ולרוחבה של היבשת. והאמת, גם הרבה משמורת - כי לזוג, שהצליח בדרך פלא לשמור בקנאות את חייו הפרטיים מחוץ לאור הזרקורים, היו לא פחות מחמישה ילדים. ההחלטה של דילן להחליף את שרה במורה הפרטית שלהם לאמנות, אגב, לא היתה צעד נבון במיוחד בהיבט המשפטי.

עם הההתפוררות בחיים הפרטיים באה גם קריסה אמנותית. זה התחיל בסיבובי הופעות שהלכו ונחלשו, כשדילן התקשה למלא אולמות ונאלץ פה ושם אפילו לבטל ערבים מתוכננים בגלל מכירה מוקדמת חלשה. עניין מביך במיוחד לטרובדור המודרני, שבימיו הגדולים נחשב לפני הכל לחיית במה. את המשבר גרר איתו דילן לתוך אולפן ההקלטות, כשב־1978 הוציא משם תחת ידיו את "סטריט ליגל" - אלבום חיוור עם סאונד נורא במיוחד, שהעיב גם על הרגעים היותר מוצלחים בו.

והנה, לקראת סוף השנה, ראה פתאום דילן את האור. זה התחיל עם עניין גובר והולך באיזה קהילה של אחווה נוצרית בקליפורניה, בהשפעת כמה מנגני הליווי שלו. אחר כך הגיעה התגלות מיסטית במהלך הופעות בסן דייגו. ברגע השיא שלח דילן את היד אל הכיס, ומצא שם צלב כסוף. ישו דפק על הדלת, ודילן - אבוד, תשוש ומרוקן - נענה לקריאה. כמה חודשי לימוד אינטנסיביים עם כמרים אוונגליסטים סגרו את הפלומבה: רוברט צימרמן נולד מחדש כנוצרי טוב.

ג'וקר טוב אליהו

השמועות שהתחילו לטפטף היכו את העולם בתדהמה. בינתיים נפתח מחדש מעיין היצירה של דילן, ונבעו ממנו טקסטים אפוקליפטיים על סוף העולם וביאת המשיח, לצד מזמורי התגלות ואמונה. באופן מפתיע, זה דווקא היה חומר טוב. דילן, עכשיו כבר מאושש ונמרץ, לא התכוון לדפוק שוב את העניינים באולפן: הוא הרים טלפון למפיק האגדי ג'רי וקסלר, אפיקורוס יהודי קשיש שעבד עם ריי צ'ארלס בימיו הגדולים, ושידל אותו להצטרף להרפתקה. כשהוא התחיל לנדנד לו עם קשקושים על ישו אדוננו, וקסלר הפציר בו להשאיר את אלוהים מחוץ לשיחות שלהם.

עוד לפני כן הספיק דילן לרתום למרכבה הדוהרת שלו גיטריסט צעיר ומזהיר, שבדיוק קצר אז שבחים בעקבות אלבום הבכורה של להקתו, דייר סטרייטס. הסינגל הבולט בו, Sultans of Swing, היה יותר דילן מדילן. לא פלא שמארק נופלר, בריטי עם נטייה קשה לאמריקנה, כמעט התעלף כשקיבל את הפנייה. השאלה היחידה שיצאה מפיו היתה "מתי מתחילים" - והוא ממש לא טרח להתעניין בזוטות כמו מהות החומרים. כמה ימים בתוך החזרות, כשנופלר התלונן באוזני מנהל הלהקה שלו ש"כל השירים האלה הם על אלוהים", כבר היה מאוחר מדי לסגת.

התוצאה הסופית, Slow Train Coming, היתה אחת ההצלחות המפתיעות ביותר בקריירה של דילן. וקסלר ונופלר עטפו את הלידה מחדש של האמן בצליל חם ועשיר, ואיפשרו לו לכבוש מחדש את הקהל המתגעגע. התהיות ביחס לתכנים, שהיו זרים ומוזרים לרוב המוחלט של הקהל הדילני, נדחקו לשוליים לנוכח הסך הכל הסוחף.

בסיבובי ההופעות שמיהרו להפציע המצב כבר היה שונה. דילן נמנע מלבצע חומרים מהרפרטואר שלפני הלידה מחדש, והתעקש לזיין לקהל את השכל עם נבואות זעם על מלחמת גוג ומגוג, יום הדין ומלכות ירושלים. הם, בתמימותם, רצו רוקנרול. הקונפליקט הלך והחריף. הדיווחים בעיתונות הדגישו הפרעות סדרתיות ונטישות הפגנתיות של מעריצים מאוכזבים. בהופעה באריזונה, במהלך עוד אחת מהדרשות הטרחניות של האב בוב, צעק לו סטודנט ש־Everybody must get stoned - וסיכם בקריאת ביניים מדויקת את הסיפור כולו. דילן, מצידו, הרים את הכפפה והשיב בעוד תוכחה נוצרית פונדמנטליסטית.

מכאן והלאה גירד דילן את התהום. השנים הראשונות של האייטיז כמעט מחקו אותו מהתודעה, שני אלבומי האולפן הבאים שלו היו מהחלשים שהוציא, והקהל סירב להמשיך לאכול את הקשקושים האוונגליסטיים בגרוש. חברת התקליטים קולומביה יצאה מדעתה מרוב כעס ותסכול. כשדילן התעקש להדפיס על עטיפת התקליט Saved ציור פתטי של אצבע אלוהית שמחשמלת במגעה את ידי המאמינים, החבר'ה מקולומביה פשוט שלחו אותו לתחנות הרדיו בתוך נייר לבן.

במקביל להידרדרות המקצועית תפר דילן פרשנות מקורית למוסר הפרוטסטנטי בחייו האישיים. הוא הפך את חיבתו ארוכת השנים לזמרות ליווי - רצוי שחומות עור - לכמעט אידיאולוגיה, ניתר ממיטה למיטה ויצק תוכן חדש במונח גוספל. עם אחת מהזמרות הוא נהג להגיח במפתיע להקלטות הלא סדירות של האלבום Shot of love, ניגן כמה שעות ואז הסתלק לתוך קדילק ענק כשהיא תלויה על זרועו. עד היום לא ברור כמה צאצאים חצי רשמיים נולדו לו מאותן התקשרויות, אבל מדובר כנראה בשניים או שלושה. בהמשך הוא עצמו יתבדח במרירות על מבול תביעות האבהות, כשיציין בשיחה ש"לכל אישה בעולם יש ילד ממני".

במבט לאחור, נראה שרק דבר אחד טוב קרה לו באותה תקופה אבודה: איש הטמבורין קנה יאכטה. מסעות שייט בקאריביים החזירו לו כבדרך נס את המוזה הנשכחת. שיר ענק מאותם ימים, "רוח קאריבית", העסיק אותו שבועות ארוכים ולבסוף נגנז לאנחות (ותזכרו את הדפוס הזה). יצירת מופת נוספת שנהגתה על הסיפון שטוף השמש והמלח זכתה גם היא לשכתובים אינטנסיביים, אבל דווקא ראתה אור. קראו לה Jokerman - והיא פתחה את "אינפידלס".

עזוב, מי כופר

הטקסט של "ג'וקרמן" אמנם מכיל יותר מ־20 אזכורים תנ"כיים, וכאמור פותח את Infidels (שפירושו "כופרים") - ועדיין, האלבום שהתכוון בוב דילן להוציא ב־1983 סימל דווקא חזרה מבורכת מהעולם האוונגליסטי. בצרור שהביא עימו דילן לאולפן היו התייחסויות לסביבה ולפוליטיקה, נשים ואהבה, חברה ותרבות, ואולי הכי מעניין: כמה הצצות רטרוספקטיביות לחייו של האמן עצמו, בעבר ובהווה. בקיצור, אחרי שנים של בעיקר קשקשת ברשת, היה עם מה לעבוד.

התובנה החשובה ביותר של דילן לפני העבודה על האלבום נגעה למגבלות כוחו. באיחור אופנתי של 20 שנה הבין המחפף הסדרתי שהקלטה היא אמנות בפני עצמה. שהטכנולוגיה עקפה אותו בסיבוב. שלהוציא מקונסולה של עשרות ערוצים מיקס ראוי למאכל אדם זה אולי עבודה מלוכלכת, אבל מישהו צריך לעשות אותה.

צריך להבין איך נהג דילן להקליט עד אז, כמעט ללא יוצא מהכלל: בסשנים אינטנסיביים קצובים בזמן, כשהלהקה מנגנת לייב, ורוב השירים מגיעים כסקיצות ונכתבים או נכתבים מחדש תוך כדי התהליך. קשה להאמין, אבל כמה מהתקליטים הגדולים בתולדות הרוק נוצרו בידי מר צימרמן בדיוק ככה. אלא ששורה של כישלונות מפוארים לימדו אותו לקח, ובגיל 42 הוא החליט להשתנות. "עם הזמן נהיה קטע שמצפים ממני להיכנס לאולפן ולהוציא משם אלבום בתוך כמה ימים", הוא הסביר בראיון מאותה תקופה. "עם 'אינפידלס' החלטתי לקחת את הזמן, כמו שאנשים אחרים עושים".

בהתאם לתנאים האלה, מפיק אידיאלי של בוב דילן היה בעצם אמרגן־על - טיפוס שיודע להכין את השטח לכאוס המבוקר שהתחולל באולפן מרגע שהמאסטר הדליק את הסיגריה הראשונה, ואז משכיל לסגת לקונטרול ולפקח משם שסרט ההקלטה מסתובב; לא היה אפשר לדעת מתי תכה המוזה, ומתי, אבוי, היא תיעלם. הוא היה צריך לשלוט ברזי הטכנולוגיה ולמצות מהמכשירים את המקסימום, אבל גם בעל שאר רוח שיאפשר לדילן וללהקה להמשיך להקליט את הבסיס בלייב, תוך השארת המינימום ההכרחי למה שנקרא בעגה המקצועית "אובר־דאב" - הקלטת ערוצים נפרדים של שירה או נגינה ותפירתם לתוך המיקס הסופי.

דילן פנה לכמה מועמדים פוטנציאליים - פראנק זאפה, דייויד בואי ואלביס קוסטלו, כולם שמות גדולים שהפיקו בעבר אלבומים לעצמם או לאחרים - וכולם השיבו "תודה, אבל לא תודה". המועמד הרביעי, כבר למדנו, התקשה לאיית את המילה "לא" במקרה של טלפון מדילן.

תופעת נופלר

הגיטרה והאטיטיוד של מארק נופלר השאירו אצל דילן זיכרון מתוק מימי "רכבת איטית מגיעה", שכעת נראו כמו זיכרון רחוק. מה שהאיש לא השכיל או לא רצה להבין היה שבארבע השנים שחלפו מאז, נופלר נסק לשחקים. בתחילת 1983, בשערי "אינפידלס", דייר סטרייטס היתה אחד ההרכבים המצליחים ביותר בתעשייה - ונופלר כבר לא היה ילד הפלא עם החלב על השפתיים. הוא היה סופרסטאר. אחד שראה בעצמו, ובצדק, שותף שווה זכויות. תסמכו על דילן השועל, הוא היה מודע היטב לכוח המשיכה המסחרי והאמנותי של מפיק ושותף כמו נופלר באלבום הקאמבק החיוני שלו. אלא שהוא רצה ללכת עם ולהרגיש בלי - וכאדם שמעולם לא נודע במיומנויות חברתיות יוצאות דופן ולא בורך ביכולת להתפשר, הוא העלה את הבייבי שלו על מסלול ההתנגשות.

כשדילן צירף לצוות את הגיטריסט מיק טיילור, נופלר נשך שפתיים פעם ראשונה. הרעיון הבסיסי היה כנראה שטיילור, בלוזיסט מחוספס ואקס הרולינג סטונס, יתפקד כאיזון נבון לגיטרה הסנטימנטלית משהו של החבר מדייר סטרייטס (וחוץ מזה הוא היה הבאדי החדש של דילן, וכנראה האדם ראשון ששמע את הסקיצות לאלבום המבטיח שבדרך). סביר להניח שנופלר הבין גם שאי אפשר להחזיק אלבום גיטרות שהסייד־קיק שלו הוא גיטריסט בינוני, אחד בוב דילן. "מוזיקלית, בוב אינו מאוד מיומן", הוא יאמר בזהירות בעתיד, כשהוא עוטף את האמת על אודות יכולות הנגינה של דילן בשלל מחמאות כמו ספונטניות, נשמה וגאונות בכתיבה.

המתח היה גדול. אפילו הזירה שנבחרה לניסוי הגורלי, אולפני Power station בניו יורק, נדמתה כרבת משמעות, ולא רק מבחינת השם. אחרי שנים של מגורים והקלטות בלוס אנג'לס חזר דילן לזירת הפשע, לאיפה שהכל התחיל.

כבר אחרי כמה ימי חזרות התברר שהעסק עובד. נופלר וטיילור השלימו יחד עם דילן קיר גיטרות ששילב וירטואוזיות ואיפוק בצורה כמעט בלתי אפשרית. הריתם סקשן, מתופף ובאסיסט שדילן הרגיש איתם נוח (תנאי חובה בכל אחד מאלבומיו הגדולים בעבר), נתן עבודה. הקלידן אלן קלארק, יבוא אישי של נופלר מדייר סטרייטס, כמו גם טכנאי ההקלטות ניל דורפסמן, השתלבו להפליא בפאזל. אפילו המפוחית הכי מפורסמת בעולם הרוק חזרה לדפוק כרטיס.

על הכל ניצח ביד אמן נופלר, אז כבר עתיר ניסיון באורח העבודה הקפריזי של הבוס. הוא הרי ידע למה הביאו אותו. "עם בוב, כל מה שעשיתי היה לנסות שנהיה תמיד מוכנים", יסביר אחר כך. "דאגתי שנהיה במוד של עבודה עוד לפני הכניסה לאולפן. הכל נעשה לייב. למדתי את זה מהעשייה של 'רכבת איטית מגיעה'. אתה מנסה שהכל יעמוד במקום לפני שהסרט מתחיל להסתובב, כי אחרי פעמיים או שלוש בוב כבר עובר למשהו אחר".

השירים התגלגלו לתוך הסרטים והציגו פנים רבות ליוצר גאון שהצליח, בפעם המי יודע כמה, לברוא את עצמו מחדש. I and I, אחד השוסים של האלבום, אפילו הציע פורטרט עצמי כן ונוגע ללב של אמן מסוכסך עם עצמו ועם עברו. אחד שנכנס למיטה עם גברת זרה ואחר כך מתפלל שהיא רק תמשיך לישון כי "אם היא תתעורר עכשיו היא רק תרצה שאדבר/ ואין לי שום דבר להגיד, בעיקר על כל מה שהיה פעם".

ברגעים אחרים הוציא דילן את הראש מהתחת הנוצרי הלבן שלו וגילה עניין מחודש בפוליטיקה, אם כי בזווית די מטורללת. "שקיעת האיגוד" היה מין אזהרה מקדימה מהגלובליזציה, תוך כדי טינוף איגודי העובדים המושחתים לטעמו - מטרה די מוזרה להשתלח בה דווקא בימי הזוהר של שלטון רייגן; "בריון שכונתי" הציע כתב הגנה למדיניות החוץ והביטחון של ישראל המוקפת אויבים בצורת אלגוריה שקופה ושטחית למדי, ודאי לא מרגעיו הגדולים של המשורר. בתצלום הפנימי של העטיפה, אגב, תועד דילן כשהוא כורע על רקע הרי ירושלים, הר הבית והעיר העתיקה.

השיאים של "אינפידלס" היו הצמתים שבהם הפרטי פגש את הציבורי. "בליינד וילי מקטייל" כמובן, בגירסאות אקוסטיות ומחושמלות, ולצידו הבלדה היפהפייה "מה מותק שכמוך עושה בחור כזה", או האפוס הנוקב של "ג'וקרמן" ("חירות, ממש מעבר לפינה בשבילך/ אבל כשהאמת כל כך התרחקה, בשביל מה זה בכלל טוב?"), או פנינה בשם "מישהו תפס לי את הלב". והיה עוד מאסטרפיס, "רגל של גאווה". דילן השקיע בו 43 טייקים, שהשאירו - אחרי שהעשן התפזר ולנופלר לא נשארו יותר שערות למרוט מהקרחת - לא פחות מ־13 אופציות גמורות לבחירה. בקיצור, נותר רק הפיניש. לשבת על הסרטים ועל המיקסר, ולשלוח לעולם את הבשורה החדשה על פי דילן את נופלר.

או שלא.

אבל ביקשתי שזה יישמע חרא

"'אינפידלס' היה אמור להיות תקליט יותר טוב אם הייתי ממקסס אותו בעצמי, אבל נאלצתי לעזוב לסיבוב הופעות בגרמניה, ולבוב היה איזה עניין מצחיק עם קולומביה סביב הדד־ליין, אז חלק מהאלבום נשמע כמו סקיצות לא גמורות. הצעתי לגמור את העבודה אחרי הטור, אבל בוב העדיף לתת לטכנאי לגמור את המיקס הסופי". קבלו את הגירסה המכובסת באקונומיקה של מארק נופלר, המפיק המנושל, לפיאסקו שהפך את "אינפידלס" מיצירת מופת להבטחה לא ממומשת.

קבלו, ואל תאמינו לאף מילה. אפילו ההערה על הסאונד לא מחזיקה מים: "אינפידלס" הוא האלבום של דילן שנשמע הכי טוב אי פעם. אריק גופר מטבעון, מורה לתנ"ך וגרופי פסיכופט - אחד שקרא לבנו הבכור דילן ומחנך את נערי ישראל הרכים כשהוא לבוש בטי־שרט של האליל - סיפר לי פעם שכבר 20 שנה הוא בודק כל מערכת שמע שהוא מתכוון לרכוש בעזרת הדיסק הזה. הבעיה היא לא בצליל של "אינפידלס"; הבעיה היא בתוכן. בעיקר בתוכן שאין.

אחרי ההקלטות ולפני המיקס הסופי התיישבו דילן ונופלר על הסרטים ועשו סיקוונסינג - כלומר החלטה על איזה שירים נכנסים, באיזה גירסאות ובאיזה סדר. זאת היתה פגישתם האחרונה. הפעם הבאה שנופלר שמע מדילן היתה באמצעות אחד ממנהליו של המאסטר, שבשיחת טלפון קצרה ויבשה הודיע לו שהוא מפוטר. מה שקרה הוא שדילן לקח הביתה את החומרים, ולא אהב את מה ששמע. הכל נשמע לו קצת צפוי מדי, "כמו תקליט של האיגלז". באוזני חבר הוא התלונן ש"אם הייתי יודע שככה זה יישמע, הייתי שר הכל אחרת לגמרי". את מלאכת השיפוצים, כמה חבל, הוא החליט לעשות לבד.

כאן הגיעה שורה של החלטות איומות. "רגל של גאווה" נזרק החוצה. גם "בליינד וילי מקטייל". מדובר, כזכור, בשתיים מפסגות יצירתו של דילן, ודאי בשלב כזה מתקדם של הקריירה הדועכת שלו. לקהל הרחב (והלא רחב מספיק) תינתן הזדמנות להיחשף אליהן רק שמונה שנים מאוחר יותר, מאוחר מדי, במסגרת סדרת הבוטלגים המולבנים. היילייט שלישי, "מישהו תפס לי את הלב", נזרק לרשימת ההמתנה ושוכתב למוות לקראת האלבום הבא, שם הוא יופיע בשם אחר ובגירסה חיוורת ומהוססת.

אין שום סיבה הגיונית לשיקול הדעת הקטסטרופלי של דילן. אולי רק הנטייה הכפייתית שלו להתנגד לדעה של אחרים. ציטוט מאוחר של דייויד ווז, שנשכר יחד עם אחיו דון למשימה הבלתי אפשרית של להפיק את דילן ב־1990 בעוד אלבום מפוספס בשם "תחת השמיים האדומים", עשוי להסביר את זה. "בשלב מסוים פיתחתי תיאוריית שטח שלפיה אם משהו היה יותר מדי יפה, אם הוא נראה כאילו הוא מנסה לרצות, זה היה מנוגד למטרות של דילן", הוא אמר. "זה לא בהכרח מעיד על מחסור בנדיבות, יותר על חוסר היכולת שלו לרצות את הקהל".

אחר שווידא היטב שהקהל לא יהיה יותר מדי מרוצה, דילן פנה להתעסק עם כמה מהניצולים. הנזק הבולט ביותר נגרם ל"ג'וקרמן": דילן שיכתב את הטקסט המסובך (הביוגרף היילין טוען שדווקא לטובה), והתעקש להקליט את ערוץ השירה מחדש. הוא התאהב באותם ימים מעל הראש בעולם האובר־דאב, ומשום מה שכח שבעבר לא גילה יכולות מדהימות בתחום. אובר־דאבז הזיקו מאוד לגירסה הסופית של "רוח אידיוטית", אחד השירים החשובים ביותר של Blood on the tracks - ובדיוק כמו אז, גם הפעם נשמעה השירה מנותקת מהרוח המקורית של השיר והלהקה. לא נותר הרבה מההקלטה הראשונה, שהיילין תיאר כ"יללת כלב קורעת לב אל הירח". "ג'וקרמן" נשאר שיר טוב שהיה יכול להיות מצוין. כמה סמלי שהוא פותח את "אינפידלס".

קאמבק אנד סטיי

למרות לידת העכוז שלו, "אינפידלס" התקבל בדרך כלל בברכה, עם ביקורות טובות ומכירות נאות. היה נראה שדילן הצליח לצאת איכשהו מהבור שכרה לעצמו, אבל די מהר התברר שלא ממש. האפטר־שוק, כנראה, היה גדול מדי.

השנים הבאות ימצאו את דילן מזגזג כל הדרך למטה עם תקליטים גרועים, הופעות אנטיפתיות, בצורת יצירתית, ואפילו משחק בסרט קולנוע בריטי נשכח שמיהר מאוד לרדת מהמסכים. דילן גילם שם - סחתיין על הליהוק היצירתי - כוכב רוק ציני ומזדקן שנאבק על ליבה של בחורה צעירה.

את מקומו של החבר ישו החליף בשנים האלה החבר אלכוהול, ודילן גילה יכולות מרשימות בתחום. עיתונאי שבילה איתו בבוקר ההופעה שנתן לראשונה בחייו ובחיינו בירושלים, ספר לו ארבעה קוקטיילים של קמיקאזה עד הצהריים. מישהי שהוזמנה לקראוון שבו התכונן ליום צילומים על הסט של הסרט הבריטי ההוא מצאה אותו בתחתוני בוקסר שחשפו רגליים לבנבנות דקיקות, עם כוסית נדיבה של ברנדי ביד. השעה היתה תשע וחצי בבוקר. הדרך למטה נראתה סלולה היטב.

נופלר הפגוע המשיך הלאה. ב־1985 הוא הוציא עם חבריו את המאסטרפיס הגדול ביותר של דייר סטרייטס, רב המכר "אחים לנשק". הנה מה שהיה לו להגיד, במיטב האנדרסטייטמנט הבריטי, לסיכום החוויה של "אינפידלס": "אם למישהו יהיה אי פעם את המזל המפוקפק להתיישב בכיסא המפיק של דילן, הוא יגלה בעצמו שלפעמים הדרך הטובה ביותר להתקדם היא לכבד את הרגשות של אחרים לגבי דברים כשהם מנוגדים לחלוטין לאלה שלך".

למרבה הפלא, היתה עוד אושיית רוק שהסכימה להתיישב בכיסא החשמלי הלוהט הזה. אני מדבר על דניאל לנואה, האיש שהצליח - פעמיים! - לאחוז בציצת ראשו המתולתלת של בוב דילן, ואז למשוך אותו לעוד מאמץ קאמבק הרואי. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.