שתף קטע נבחר

החיים הם נס

לרגל יום הזיכרון לשואה, שיחול השבוע, אנו מציגים פרק מתוך "האבודים" של דניאל מנדלסון, שעוסק במסע מרתק שקיים הסופר בעקבות משפחתו במלחמת העולם השניה. כשתקראו תבינו מדוע ה"ניו יורק טיימס" בחר בו לספר השנה

מראש העלייה הקטנה שמטפסים בה ממש לפני שנכנסים לעיר, בולכוב לא נראית משהו מיוחד: אשכול של בתים שמנים בעלי גגות מחודדים, המקובצים בין סבך של רחובות צפופים כל-כך עד שהכיכרונת הפתוחה שבמרכז היא כמו אנחת רווחה, וכל הסיפור הזה יושב בשקע שבין כמה גבעות.

 

כשהשקפתי על העיירה מן המקום שעצרנו לצלם בו - מתיו, שהוא ואנדרו לא חדלו מלהחליף ביניהם הערות נבזיות, רצה לצאת ולצלם סוס שעמד ליד שלט מכוער ועליו שם העיר באוקראינית, בולחיב - חשבתי כמובן עד כמה העיר נראית פגיעה: כמה קל להיכנס, כמה מבודָד. נכנסנו שוב למכונית וירדנו לעיר. שם, בעיר הקטנטונת, מצאנו שלושה אנשים שכל אחד מהם קירב אותנו במקצת אליהם, אל שמיל ומשפחתו, ובו בזמן הזכיר לנו כמה הם באמת רחוקים מאיתנו.

 

את נינה מצאנו ראשונה. אלכס החנה את הפולקסוואגן פאסאט בכיכר העיר המרופטת והלא-סלולה, לא רחוק מן הכנסייה האוקראינית הצבועה צבעים עליזים ולראשה גגות בצלים, שם התקיימה מיסָה, וממש ממול הבית העומד במקום שבו עמד פעם ביתה של משפחתי (כמה חודשים קודם לכן מצא אלכס מפת מינהל של העיר מן המאה התשע-עשרה, ומצא בה את הבית "שלנו", בית 141).

 

באותו צד של הכיכר שבו עמדה הכנסייה עמד בית-העירייה הישן, שלידו היתה פעם החנות הישנה של משפחתי. מול בית-העירייה היה בית-הכנסת הגדול שבו היתה הבר-מצווה של סבי; אחרי שנגמרה המלחמה ולא היו יותר יהודים שעשו בר-מצוות, או כל דבר אחר, הוא הפך לאולם אסיפות של בורסקאים. כשכולם בכנסייה, ככל שיכולנו לראות, זה היה מקום שומם למדי, אם כי שלֵו. כשטיילנו בכיכר, פוסעים פסיעות רטובות על החצץ והדשא הלח, שמענו את מזמורי הדת מן הכנסייה. עז תעתה לה, לא קשורה.

 

פתאום עברה על-פנינו בחיפזון אשה חביבה-למראה. היא היתה עבת-בשר, מראה נפוץ בקרב נשים ממוצא סלאבי מסוים (וכך גם השמלות הפרחוניות המתוחות בקפידה לרוחב חזותיהן השופעים), ונראתה כבת חמישים. היא ראתה שאנחנו עומדים באי-נחת לפני הבית, ובשילוב של סקרנות פרובינציאלית ועוד דבר אחר, דבר קל יותר - השעשוע הלא-ממוקד שחש בן המקום כלפי אנשים מן החוץ - שאלה מי אנחנו ומה אנחנו עושים. אלכס הסביר באריכות, והנחתי שהוא מסביר לה שאנחנו יהודים אמריקאים שחזרו הנה, לעיר מוצאם; ובעוד הוא מדבר ללא לאות באוקראינית הדבר היחיד ששמעתי היה האוקראינים היו הכי גרועים.

 

פניה של האשה נבקעו בחיוך ענקי, והיא אמרה משהו באוקראינית מהירה כברק. זאת נינה, הסביר אלכס. היא מזמינה אותנו אליה הביתה. היא עצמה נולדה אחרי המלחמה - (חשבתי לעצמי, רחוק לא נגיע ככה) - אבל השכנה שלה, מריה, הרבה יותר מבוגרת, והיא חושבת שאולי מריה הזאת תזכור את המשפחה שלכם. נו, חשבתי; אולי זה לא יהיה כל-כך נורא.

 

וכך הלכנו לדירתה של נינה, לא רחוק משם, בקומה הראשונה של בניין דירות מודרני אפרורי, בנוי בטון, הממוקם מאחורי בית-הכנסת הישן. בית-הדירות הזכיר לי את המעונות בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות. הגישה לדירות היתה מאחור, וכשהקפנו את הבניין הופתעתי לראות, בניגוד משווע לבניין הממורטט עצמו, שהחלק האחורי של המגרש מלא בגינות פורחות, מפוארות למדי וממש מטופלות היטב, שבאותה עונה ליבלבו בהן ורדים ופרחי חיננית וחוטמית.

 

עלינו בכמה מדרגות בטון והגענו לדלת הכניסה לביתה של נינה. מחוץ לדלת עמדו על מרבד קטן כמה זוגות נעליים בשורה. מתיו ליכסן אלי מבט מרושע. אז מכאן אמא קיבלה את זה! הוא אמר. ידעתי על מה הוא מדבר: כשהיינו ילדים תמיד היה עלינו לחלוץ נעליים ליד הדלת, חוק שהרתיח אותנו וגרם לנו בושה רבה בזמנו; בין השאר, היה משפיל לבקש מחברים שלנו שיחלצו נעליים כל פעם שבאו לבקר אצלנו.

 

היו כמובן דברים נוספים שגרמו לנו להיראות זרים מעט לשכנינו ולחברינו לספסל הלימודים. כשהייתי בערך בן אחת-עשרה היה לי חבר שגר מעבר לפינה, והיה לו מנהג לבוא מוקדם מאוד בבוקר בסופי-שבוע ולקרוא לי לשחק איתו. בבוקר קיצי אחד, כשסבי בא לבקר אותנו ממיאמי-ביץ', צילצל פעמון הדלת בסביבות שמונה בבוקר. ידעתי מייד שזה לוֹני, ודהרתי במדרגות בית הורי כדי לפתוח את הדלת לפני שהפעמון יפריע לסבא שלי, שהיה שרוי בתפילה, ממלמל מילים בעברית ופוסע לאיטו הלוך וחזור בסלון המצוחצח של אמי, עטוף בטליתו הענקית והמיושנת והתפילין כרוכות סביב זרועו ומצחו.

 

סבי היה בקי ורגיל בניהול שיחות פשוטות בלי להפסיק את תפילתו: אפשר היה לשאול אותו, למשל, אם הוא רוצה לארוחת הבוקר דגני חיטה חמים ומיץ שזיפים מיובשים, והוא היה מביט בך במבט מאשר ומרים את קולו בעודו מתפלל, באופן המרמז על כן.

 

אני מזכיר זאת כי כשפתחתי ללוני את הדלת יצא סבי אל המעקה, ובלי לעצור לרגע בטקסט העברי הרים את ידו הכרוכה-בעור במחווה שחציה השתאות וחציה איוּם, ובו בזמן הרים את קולו באופן שרמז שאף אדם שפוי אינו בא לבקר בשמונה בבוקר. ואז הוא הפנה את גבו וחזר לסלון, בעוד עיני עוקבות אחריו בעונג נסתר: סבי המצחיק והאקזוטי. עד שהסתובבתי בחזרה כדי להתלחש עם לוני הוא כבר הספיק לרדת במדרגות ולהימלט משם. וזאת, יאמר סבי מאוחר יותר, כשיספר את הסיפור, היתה הפעם האחרונה שראינו את הזהו!

 

כן, היו לנו כל מיני מנהגים משונים במשפחה, בין השאר התפילות של סבא שלי וההתעקשות של אמי שמקומן של הנעליים הוא על שטיחון קטן מייד אחרי דלת הכניסה, מסודרות בשורה. חשבתי על זה, כמו שברור שגם מתיו חשב, כשעמדנו על מפתן דירתה של נינה, ועלה בדעתי שאולי אמי ספגה את החוק הזה מאביה כשהיתה קטנה, חוק שהוא היה צריך לציית לו חצי מאה קודם לכן כי הוא חי, כמו נינה מאה שנה אחריו, בעיירה כפרית שבה אחרי הליכה של מאה מטר הנעליים מלאות טינופת אמיתית - עפר, בוץ, או גרוע מזה.

 

הדירה היתה קטנטונת. את רוב הסלון תפסה ספה גדולה, שעליה הצלחנו איכשהו להצטופף כמעט כולנו - ארבעת המנדלסונים ואלכס - ברגליים מקופלות כדי שלא לפגוע בשולחן הקפה הקטן שלפנינו. מן הסלון היתה גישה למטבח ולמעין חדר שינה שככל שהצלחתי לראות, מילא אותו פסנתר. כשישבנו על הספה היתה נינה, בעודה מקימה קול שאון במטבח, מפטפטת בקול רם ובאוקראינית עם אלכס, שנראה משועשע ואולי גם מרוצה מכך שאולי מצאנו את מה שחיפשנו.

 

לבסוף חזרה נינה מן המטבח עם צלחת קטנה בידה. היו בה פרוסות של נקניק מקומי. אחר-כך היא הלכה למזנון והורידה בקבוק מאובק של מה שעל-פי תיאוּרהּ היה שמפניה מזמן הסובייטים - כמה מוזר לחשוב על הסובייטים מכינים שמפניה, אמרנו, אבל היא טענה כנגדנו שפעם זו היתה תעשייה חשובה מזרחה משם, ואחרי שחלצה את הפקק היא מזגה לכל אחד מאיתנו כוסית חגיגית קטנה. ואז היא הכינה לכל אחד מאיתנו ספל של קפה נמס של "נסטלה", מה שנחשב ללא ספק מעדן מיוחד.

 

זה כבוד גדול, אמר אלכס והעיף בנו מבט מתרה. מתיו, שישב לידי, מילמל שהוא לא אוהב קפה נמס. אנדרו ואני חרקנו שיניים ואמרנו, פה אחד, תשתה את הקפה המזדיין, מתיו. תהיתי מה חושב אלכס בעצמו. אלכס הוא בלונדיני כבד-גוף וחברותי, באמצע שנות השלושים לחייו, הנכון תמיד לחייך את חיוכו הרחב, הספון בין גומות-חן ורודות. מאז התפרקות ברית-המועצות הוא מתקיים מכך שהוא מביא יהודים אמריקאים לשטעטלים הישנים של מזרח אירופה, ליד עיר הולדתו לביב, שאותה הוא הראה לנו בגאווה (במהלך אותו סיור הוא הבטיח לנו נאמנה שאין בבולכוב ובסביבותיה שום טירה שהיתה שייכת פעם לאציל פולני).

 

במהלך עשר השנים האחרונות הוא צבר ידע על ההיסטוריה של יהודי גליציה, שרק יהודים מעטים יכולים להתחרות בו. הוא היה האוקראיני הראשון שהייתי איתו בקשר אינטנסיבי, וכשנפגשנו לבסוף בשדה-התעופה של קראקוב ביום שבו הגענו, שבו את לב כולנו הלבביות הטבעית והחמימות שלו, שגישרו בקלות על תחושת האי-נוחות הבלתי נמנעת. רק במהלך הנסיעה הארוכה מקראקוב ללביב, יום אחרי ביקורנו באושוויץ, שאלנו אותו איך זה שצעיר אוקראיני, ששירת בצבא הסובייטי, הגיע לעסוק בליווי יהודים אמריקאים המבקרים בשטעטלים של אבותיהם, והוא ענה, בשמץ של דריכוּת, אני לא אומר לרוב האנשים מה אני עושה, אני לא חושב שהם יבינו.

 

אבל עכשיו אלכס היה מאושר מהשטיח האדום שנינה פרשׂה לרגלינו. בעוד היא טורחת סביבנו רצוא ושוב, האחים שלי ואחותי ואני ליכסַנּו מבטים זה אל זה, והיה ברור שכולנו חושבים אותו דבר: יש גם אוקראינים לא כל-כך גרועים. בעודנו מביטים זה בזה, בעלה של נינה, איש רזה ונעים הליכות, לבוש בגד-ים וכפכפים, ניגן מנגינות רמות על הפסנתר הרעוע בחדר הארונות שהיה, כך נאמר לנו, חדר העבודה שלו.

 

מייד אחרי השיר "Feelings" בא - מן הסתם לכבודנו, וללא ספק כדי להראות לנו את פתיחותו הרב-תרבותית - "הבה נגילה". שוב הבטנו זה בזה. אחר-כך הוא ניגן את "יֶסְטֶרְדֵי". רק אחרי ששתינו את השמפניה הסובייטית, לגמנו מהקפה ואכלנו את הנקניק המקומי - שהיה טעים למדי והתאים למעמד, כמדומה, כי אנחנו נצרים לשושלת ארוכה של קצבים וסוחרי בשר מבולכוב - הופיעה מריה בפתח ביתה של נינה, מחייכת בביישנות.

 

עוד פעם הוצגנו בפניה באריכות: מי אנחנו, מה אנחנו מחפשים. מריה היתה אשה יפה בשנות השבעים לחייה, שיער לבן חלק, פנים רחבים עם עצמות לחיים גבוהות ומלוכסנות; המראה האופייני לאזור, כפי שהבנתי לבסוף. היא שקעה בהרהורים כשהזכרנו את השם יגר, והינהנה. קיוויתי שסוף-סוף זה קורה - שמתוך כל ההכללות יתפוצץ משהו ספציפי, איזו פיסת מידע מוצקה, תחילתו של סיפור.

 

כן, כן, תירגם לנו אלכס, היא מכירה את השם. היא מכירה אותו. באותו רגע הרגשתי מאוד קרוב אליהם. האשה הזאת היתה ודאי בת-עשרה בזמן המלחמה; בהחלט ייתכן שהכירה אותם. אני ואחָי החלפנו מבטים. ואז אלכס אמר, אבל היא לא באמת הכירה אותם.

 

עדיין קיוויתי למשהו - והרגשתי פתאום עד כמה אבסורדית היא כל המשלחת הזאת, עד כמה עצום ורב כוחם של הזמן וההיסטוריה נגדנו, עד כמה נמוכה הסבירות שעדיין נותר מהם משהו - הוצאתי את צרור הצילומים שהבאתי איתי והראיתי לה. צילומים של שמיל בשנות השלושים ותחילת שנות הארבעים לחייו לבוש מעיל עם צווארון פרווה, שצולמו בסטודיו לצילום של גיסו בסְטְרִי; תמונות של שלוש מבין הבנות (אלו שלוש? אין לדעת) בילדותן, לבושות שמלות תחרה; תמונת תקריב מקצועית של אחת הבנות בגיל ההתבגרות, בחיוך רחב ובשיער, לא יכולתי שלא לשים לב, אותו שיער מיטלמארקי סבוך כמו שהיה לי בגיל ההתבגרות.

 

מריה התבוננה בצילומים הישנים, מערבבת אותם לאיטה. אז היא הנידה בראשה בחיוך קטן של התנצלות, מסוג החיוכים שבהם החלל שבין השפתיים נראה כמו חיוך מהופך, כמו שאֵם אמי היתה מחייכת. היא אמרה משהו לאלכס. היא לא זוכרת אותם, אמר לנו אלכס. היא אומרת שהיא היתה צעירה בזמן המלחמה, רק ילדה. היא לא הכירה אותם בעצמה. חבל, היא אומרת, כי בעלה היה מבוגר בהרבה, הוא בטח הכיר אותם, אבל הוא מת לפני שלוש שנים.

 

הבטתי ברצפה, ואלכס החליף עוד כמה מילים עם מריה. אה, הוא אמר. הוא סיפר לנו שמריה אומרת שאחותו של בעלה, אולגה, עדיין חיה; היא גרה ממש בסוף הרחוב. אולי אולגה הזאת תוכל לספר לנו משהו.

 

כולנו קמנו. נינה הלכה לפנינו באדנות - היה ברור שהיא אימצה גם אותנו וגם את החיפוש שלנו - וצעדנו לביתה של אולגה.

הכביש שהלכנו בו מדירתה של נינה לביתה של אולגה היה, כפי שגילינו מאוחר יותר, הדרך המובילה ממרכז העיר לבית-הקברות, והיא חולפת על-פני המנסרה הישנה. עכשיו הלכנו במורד הדרך הזאת, ולפני שנינה נפרדה מאיתנו שאלנו אותה איך היהודים והאוקראינים הסתדרו ביניהם לפני המלחמה.

 

כמובן שכבר חקרנו בעניין וידענו על מאות השנים שבהן האוקראינים והיהודים התחרו אלה באלה בתחום הכלכלי והחברתי: היהודים, ללא מולדת, פגיעים פוליטית, תלויים באצילים הפולנים שהעיירות האלו היו שייכות להם ושרבים מבין היהודים, בלית ברירה, עבדו עבורם כסוכנים וכמלווים-בריבית, למען בטחונם האישי; והאוקראינים, שהיו ברובם הגדול עובדי אדמה, שהיו השלב הנמוך ביותר בסולם הכלכלי, עַם שההיסטוריה שלו, למרבה האירוניה, היא מכל-כך הרבה בחינות תמונת ראי, או אולי תמונת תשליל, של ההיסטוריה היהודית: עם ללא מדינה, עם פגיע, מרמס לנעליהם של אדונים כאלה ואחרים - רוזנים פולנים, קומיסרים סובייטים.

 

בעצם, דווקא בגלל השיקוף המוזר, המדויק הזה, מה שקרה, בהיגיון המדויק והנורא של הטרגדיות היווניות, הוא שכל דבר שהיה טוב לאחת משתי הקבוצות האלו, שחיו זו לצד זו במשך מאות שנים באותן עיירות זערערות, היה רע לאחרת.

 

כשהגרמנים העניקו ב 1939 את החלק המזרחי של פולין (שאותו כבשו זה עתה) לברית-המועצות כחלק מהסכם ריבּנטרוֹפּ-מולוטוב, יהודי המחוז צהלו כי ידעו שבכך הם ניצלו מידי הגרמנים; אבל האוקראינים, עם גאה בעל רגשות לאומיים סוערים, סבלו תחת עול הסובייטים, שאז - כמו תמיד - היו נחושים בדעתם לחסל את עצמאות אוקראינה, ואת האוקראינים.

 

אם תדברו עם אוקראינים על המאה העשרים, כפי שעשינו אנחנו לעיתים כה קרובות במהלך הנסיעה, הם יספרו לכם על השואה שלהם, על מותם, בשנות השלושים, של אותם חמישה עד שבעה מיליון איכרים אוקראינים שהורעבו למוות בקולקטיוויזציה הכפויה של סטלין... כך שהנס שאירע ליהודי מזרח פולין ב 1939 היה אסון לאוקראינים של מזרח פולין.

 

ולעומת זאת, כשבגד היטלר בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב כעבור שנתיים ופלש ממש לאותו חלק של פולין שאותו נתן לסטלין, היה זה כמובן אסון ליהודים אבל ברכה לאוקראינים, שצהלו כשבאו הגרמנים ושיחררו אותם ממדכאיהם הסובייטים. מדהים לחשוב כי שתי קבוצות שגרו בכזו קִרבה במשך שנים כה רבות יכולות להיות כל-כך שונות, לסבול ולשמוח בשל תהפוכות גורל כה שונות, ואף מנוגדות.

 

והואיל וידענו את כל זה, ביקשנו מאלכס שישאל את מריה איך היהודים והאוקראינים

נהגו זה בזה בעבר. כולם הסתדרו זה עם זה, רוב הזמן, הוא ענה אחרי שדיבר לרגע עם מריה. היא אומרת שהילדים היו משחקים ביחד בכיכר לעיתים קרובות, אוקראינים ויהודים ביחד.

 

דווקא בגלל שידעתי היטב לאן עלול משחק משותף להוביל - איך מתחת לקִרבה, להיכרות הקרובה, יכולה להיות היכרות קרובה מדי - שאלתי את מה שנראה כמו השאלה המתבקשת הבאה: האם היו אוקראינים ששמחו כאשר לקחו את היהודים? שאלתי.

 

הם דיברו עוד רגע. כן, אמר אלכס אחרי הפוגה קצרה. היו כמה, בטח. אבל היו כמה שניסו לעזור, ובגלל זה רצחו אותם. היא אומרת שוב שזאת היתה עיר קטנה. כולם הכירו את כולם. היהודים והפולנים והאוקראינים, היו הרבה אנשים במקום אחד קטן. מריה חייכה את חיוכה השמימי, השקוף, מלא התקווה, ומילמלה עוד משהו לאלכס. הוא פנה אלינו ואמר, היא אומרת שזה היה כמו משפחה גדולה.

 

  • "האבודים- שישה מתוך שישה מיליון" מאת דניאל מנדלסון, מאנגלית: אביעד שטיר, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 648 עמודים

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"האבודים".
עטיפת ספר
מנדלסון. ספר עיון שמתחזה לפרוזה
צילום: מאט מנדלסון
לאתר ההטבות
מומלצים