שיטה חדשה מבטיחה שתפסיקו לעשן תוך שש שעות. כתבתנו התנסתה

את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי ביום כיפור. הייתי בת שלוש עשרה, אמא שלי הרגיזה אותי והחלטתי שזאת סיבה ראויה להתנקם בה ובקדוש ברוך הוא גם יחד, וכך לעצבן שתי ציפורים במכה. כשהיא הלכה לבית הכנסת, התגנבתי אני לחדר שלה, גנבתי מהתיק שלה סיגריית "טיים‭,"‬ התיישבתי . כך התחילה ביני ובין הסיגריות מערכת יחסית סבוכה ומורכבת שנמשכה עשרים שנים תמימות והסתיימה לפני חודש בדיוק. אני אהבתי לעשן. למה להגזים? אני מאוד אהבתי לעשן.

אהבתי את ההתרסה הילדותית שאומרת "אני לא מפחדת, אני מעשנת למוות בפנים‭,"‬ אהבתי את מסך העשן שאפף אותי במה שהיה נדמה לי כמו הילה של מסתורין, אהבתי את השתיקות שהייתה הסיגריה מאפשרת, את ההפסקות, את המנוחה. כשהייתי מדליקה סיגריה, הייתי הופכת לג'ניס ג'ופלין, לג'יימס דין, לקלינט איסטווד בדרכו אל השקיעה המדברית.

לצערי הרב, בשנה האחרונה כל זה השתנה. את תחושת הניצחון החליפה פרנויה תמידית, תחושת העליונות מול הלא מעשנים התחלפה בחשד די מוצק שהבדיחה היא על חשבוני. פיזית, הרגשתי באופן קבוע כמו אדם שאוכל מאפרות, וביקורים חוזרים ונשנים בחדר מיון התחילו לעייף אפילו אותי, שלא לדבר על הסובבים אותי, שהתחילו לסנן שיחות שלי אחרי חצות, כי ידעו שהנה אני שועטת לחדר מיון עם עוד התקף ניקוטין/חרדה מפואר.

לאט לאט החלה להבשיל בי ההבנה שזה לא משתלם יותר, שאנחנו צריכות להיפרד.

ההבטחה

הכניסה לאכסניית "בני דן‭,"‬ שם נערכה הסדנה של אלן קאר, "הדרך הקלה להפסיק לעשן‭,"‬ נראתה קצת כמו כניסה לבית אבלים. קבוצות קבוצות ישבו

הסדנה

על רגל אחת, השיטה של אלן קאר, שהיה מעשן כבד בעצמו עד שנגמל והבטיח לגמול את העולם כולו ממגפת העישון, מדברת על ההתמכרות הפסיכולוגית השקרית אותה מוכרים לנו, המעשנים. אתם חושבים שאתם נהנים מהעישון, אומרים לנו האנשים של אלן קאר, אנחנו נוכיח לכם שלא. שאתם לא באמת מוותרים על כלום כשאתם מפסיקים לעשן.

צילום: index open

בשעה הראשונה הייתי אדישה. כל זה לא נוגע לי ולא לסיגריות שאני מתכוונת להמשיך ולעשן. בשעה השנייה התפתחה בי שנאה תהומית כלפי המנחה שסיפרה בעליזות איך מאז שהיא הפסיקה לעשן היא הולכת לים בשבע בבוקר להתעמלות. איחלתי לה ולנו בלב שיאכל אותה כריש ויפתור אותנו מהאופטימיות המרגיזה שלה. הרגשתי שהיא בעצמה מתכוונת למנוע ממני את אחת ההנאות הגדולות של חיי. בשעה השלישית התחלתי להקשיב, הפסקתי להילחם בה והבנתי שהיא אומרת אמת.

בסיום הסדנה, אחרי שבע שעות, הייתי בעיקר הרוסה מעייפות ומוכנה להסכים עם כל מה שיבקשו ממני, העיקר שיתנו לי ללכת לישון. ההתמודדות האמיתית התחילה למחרת. הימים הראשונים היו קשים. הגוף היה חסר שקט ומצב הרוח באופן כללי היה כזה של הר געש לפני התפרצות. אם לא חזרתי לעשן בימים הראשונים זה רק מפני שהאמת הפשוטה שנאמרה בסדנה המשיכה להדהד בראשי ומנעה ממני להדליק.

אחרי כמה ימים קרה הנס. הרגשתי כאילו אני רואה הכל ברור יותר. חוסר השקט שמאפיין כל מעשן בגמילה שכך, והתחושה באופן כללי הייתה של רווח והצלה גדולה. לכן אני ממליצה בחום, לכל אדם שבאמת רוצה להפסיק לעשן, ללכת ולשמוע את מה שיש לאנשים האלה להגיד. הם יודעים על מה הם מדברים.

רגע‭...‬ הלוואי שיכולתי לסיים את הרשימה שלי כאן. אבל, לפני ארבעה ימים, ברגע של משבר, הדלקתי סיגריה. אחרי שגמרתי לעשן אותה, ולשמחתי להצליח בינתיים לא להדליק את השנייה והשלישית, הבנתי שאין דרך קלה. הסיגריה תמיד מחכה למעשן לשעבר, ומנסה לחזור אל חייו.

אין דרך קלה, אבל יש דרך אינטליגנטית, ראויה ומכובדת לצאת ממלכודת הניקוטין הדוחה שאליה רובנו נקלענו כשהיינו בני עשרה. הסדנה המבורכת הזאת, שאני באמת ממליצה לכל מעשן ומעשנת לעבור - במיוחד לאור העובדה המאוד הוגנת שאם לא תפסיקי לעשן יוחזר כספך במלואו - מאפשרת לך הבנה של הדבר שמולו את מתמודדת, ועם כלים – אפשר להצליח. קל זה לא. אפשרי, בטח שכן.

אני לא ג'ניס ג'ופלין, אני גם לא קלינט איסטווד בדרכו אל השקיעה, אני אפילו לא נתן זהבי במלחמתו הצודקת נגד רדיפת המעשנים. מעכשיו אני יותר קרובה למחנה של האנשים שלמדתי לתעב כל חיי. הנודניקים הצדקנים של "סליחה אכפת לך בבקשה לא לעשן כאן‭."‬ אבל הבקרים שבהם אני קמה ולא מרגישה כאילו ישן לי פיל על החזה. הלילות בהם אני נרדמת בלי להרגיש שלא אקום בבוקר, עושים את הכל יותר פשוט.

כן אני מתגעגעת, כן היא חסרה לי, אבל כמו כל מערכת יחסים הרסנית אחרת, צריך לחתוך אותה לגמרי, כדי לישון טוב בלילות.

הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכם לכם השבוע בעיתון לאשה