מאמינים, דברו על השואה

פרולוג

השואה השפיעה באופן עמוק על הזהות היהודית. השפעתה על הזהות הלאומית של מירב היהודים בישראל ברורה. אולם, השואה לא הטביעה את חותמה על החיים הדתיים. אין לה ביטוי בזיכרון הדתי, אין לה ביטוי בתפילה, כמעט שאין לה ביטוי בתיאולוגיה. האם קשר השתיקה הדתי סביב השואה נובע מכך שהשאלה "גדולה" על המאמין; אולי קשר השתיקה נובע מכך שהחיים הדתיים כמעט והתאבנו? האם השואה היא קושיה מעולם התוהו שניתן לעבור עליה רק בשתיקה, אפילו ללא זיכרון דתי, או שהאדם הדתי ביקש למדר אותה מחוץ למשמעות הדתית? אולי אין למאמין הדתי שלאחר השואה אלא עשר טון של כאב וארבע אמות של הלכה בלבד?

לעיתים קרובות אני חושב שאין לדבר על השואה במושגים דתיים, לעיתים אני חש שהוויתור על ההתייחסות לשואה במושגים דתיים הוא ויתור על עצם הדתיות, על האתגר הגדול של רכישת זהות אמונית עדכנית. הייתי רוצה להאמין, בדומה לישעיהו לייבוביץ, שהשואה היא בעייתו של העם הגרמני ולא של היהודי. אבל אני חש, שהיא בעיה שלי, דור שלישי לניצולים. עבורי השואה היא סימן השאלה הגדול שתוקף את תקוותיי ההומניסטיות והדתיות, לכן אני רוצה לשרטט את סימני השאלה שלי. בין הסימנים האלה צומחת מחדש אמונה – "אמונה בסימן שאלה".

וכל מאמינים:

ניתן לסבול את האופציה של צידוק הדין לאחר השואה כשהיא מושמעת על ידי הניצולים. את הניצולים אין לשפוט. יש ניצולים שמאמינים שהאל עשה דין, לעיתים הם אפילו מתארים דפים מפנקסו. אם איוב היה מצדק את הדין הייתי רואה בו מאמין גדול. מאמין גדול וטועה גדול. הרי אנו יודעים שלא הגיע לו. אנו יודעים שסיפורו הוא התערבות שטנית עם אלוהים. אולם מצדקי הדין, כפי שאלוקים בעצמו הוכיח בסוף הספר, אינם יכולים להשלים עם קיומו של איוב. לכן, איני סובל את מצדקי הדין שלא חוו את התופת, איני סובל את רעי איוב.

אתאיסט:

"אם יש אושוויץ אין אלהים", פסק השופט חיים כהן. "אושוויץ" ו"אלהים" הם כמו "רע" ו"טוב", הם מושגים המוציאים זה את זה. אלהים חייב היה לפנות את מקומו כדי לאפשר לאדריכלי אושוויץ לפעול. אם אושוויץ איננה פלנטה אחרת אלא מקום בעולם הרי שאין עוד מקום בעולם לאלהים. האתאיסט אינו מוכן להשלים עם אובדן הדימוי של האל הכל יכול והמשגיח. הוא מעדיף להאמין באינותו של האל. האתיאיסט היהודי הזה הוא מאמין נחרץ – "אנוס לכפירה" בגלל אמונותיו.

אלהים של גויים:

"מורגש היה אלהים ביישות אבל הוא של גויים", שורר אורי צבי גרינברג. האל ניצב בצד המנצח. הרשע המוחלט הזה הוא מעשה גדול, מעשה אלוהי. מעשה של אלהים - אבל של אלהים אחרים. במאבק המיתי בין הסיזיפי לטנטלי – גברה האכזריות. אין ליהודי מאמין לאחר השואה אלא לתנות את כישלונו של אלוהיו. הוא זוכר את מתיו ונשאר מאמין באל המובס. מאמין חסר תקווה.

אל תגעו לי בשואה:

"בהיסטוריה יש אירועים המתקיימים בלי הסבר...הם פשוט קיימים. אין להם טעם. יש להתייחס לשואה בתור אירוע שכזה, אירוע ללא הסבר. החזרה על השאלה 'מדוע היתה השואה'...מכאיבה לקורבנות. עצם העלאת השאלה מפחיתה את תמימותם של הקורבנות ואת אשמתם של הרוצחים. השאלה אינה ראויה שתישאל". כותב דוד וייס הליבני באוטוביוגרפיה שלו "עלה לא נידף".

ואני קורא ושואל - האם השתיקה בריאה יותר לקורבנות?

אני מבין כשטוענים שחנה ארנדט משווה בין הרוצחים לנרצחים וכך מפחיתה באשמת הראשונים ומחללת את זכרם של האחרונים. אולם, האם מסקנות מעין אלו הם תוצאה בלתי נמנעת מן השאלה?

אם כן – נשתוק, נמנע מלגעת בשואה. אם לא – אסור שנשתוק! מצווה עלינו לחקור על מנת להגן על כבודם, עלינו לשאול על מנת לקומם את אמונתנו.

הומניסט דתי:

"איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". השואה הייתה מעשה בני האדם לא מעשה שמיים. את הרוע אין לייחס לאלוהים. אלהים אחראי לכל היותר לרעידות אדמה ולצונאמי. אדם מועד לעולם - ברצונו יעשה טוב ברצונו יחטא. "והארץ נתן לבני אדם" וכל זה נכון, אבל אם אלהים לא מעורב בכל זה ואינו יכול לבקש את נרדף בשביל מה צריך אותו בכלל? – שאול ישאל המאמין.

מתפללת:

- אתה יודע למה אני מקפידה לומר כל ערב שמע ישראל על המיטה?

- כדי שלא יחזרו לי הלילה סיוטים משם. כך אמרה לי סבתא פריבה ז"ל.

הנה עסקת החליפין המצמררת: "אלוקים, אני מוותרת לך על השואה בתנאי שתגן עלי מן הזיכרונות".

– "סבתא, גם אני הייתי מוכן לומר באדיקות "קרישמא" על המיטה אילו יכולתי למחוק את השואה מן הזיכרון".

המאמין המורד:

"השמדת יהדות אירופה היתה אות לבגידת אלהי ישראל בעמו ויום השואה מציין את יום הפרת הברית. לכן, זהו יום המוקדש להבעת זעם כלפי אלוהינו" כתב דוד רוסקיס ב'מדרשי צלמוות' – הגדה ליום השואה. הרשות לצעוק מגדירה את האמונה. עמידת האדם המורד היא עמידה הרואית של אדם שאינו מוכן לוותר על אלוהיו ואינו מוכן לוותר על מבט מפוכח בהיסטוריה.

אבל איך ניתן לחזור לדבוק באלוהים זה ובברית אתו מיד לאחר הטקס?

גואל האלהים:

מוסקבה 1945, אברהם סוצקבר בתרגום אביגדור המאירי מתאר דיאלוג בין נשמת הניצול לבין אלוהים הקבור תחת הדשא:

"- פדני נא גואל ואושע - 

- מי אתה כי אט לך אזני?

- והוא בלשון הדשא ענה לי: אדני,

אשר באמרותיך חייתי את חיי".

השואה חוללה היפוך בתפקידים המסורתיים. האל קבור תחת ערמות האפר. על האפר עלה הדשא. על האדם לגאול את עצמו ואת אלוהיו. אם חפץ חיים הוא עליו להיענות לקול נשמתו. ההיענות לנשמה היא ההיענות לאלוהים. האלוהים הוא מושג צרוב בתודעה והוא טעון במטען השמחות והאבל, הוא טעון במטען כתבי הדורות. האל חי באמרות מאמיניו.

אבל כמה גרוטסקי "אדני" זה.

אפילוג

וכל המאמינים הללו יוצרים את האפשרות לחיי אמונה לאחר השואה. אפשרות חסרת נחמה, אפשרות קרועה, אמונה של סימני שאלה. ולוואי שנדודי האמונה האלו יארכו מספיק זמן כדי שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "וראה בנים לבניך – שלום על ישראל".

שרגא בר-און הוא יו"ר "נאמני תורה ועבודה". המאמר המלא יפורסם בעלון התנועה, "עת לדרוש"