שתף קטע נבחר

בא לי להרביץ לו חזק, שגם הוא יכאב ויתגעגע

כל גופי מאותת בדידות. העולם שלי הצטמצם אל תוך הדירה הקטנה וממנה לעבודה וחזרה. יצרתי לי חיים של אנשים קטנים שהעבר והפחד שולט בהם. בא לי לבכות על חיים שלא יהיו לי, בא לי להילחם על חיים אחרים שיכולים להגיע לי. הבנתי שכבר אין לי כוח שאין לי כוח. אני רוצה כמוך לנצח את הרגש עם המוח

מאוד רציתי לכתוב שטוב. שאני נמצאת בדיוק במקום שאני רוצה. יתרה מכך, ניסיתי טור אופטימי, כזה שיעניק תחושה נעימה, אולי אפילו תקווה. אבל כמו שזה נראה כרגע, הטור הזה יהיה מלנכולי כמו קודמיו.

 

הבוקר הגיע אחרי לילה שחור ולבן לסירוגין. אני פוקחת את עיניי ומגלה עוד יום דהוי. קמה, מביטה בראי, העצבות עוד ניכרת על פניי. אני רוצה שזה יעבור. מתלבשת בכבדות כי חייבים, מושחת רימל ושחור על עיניי. כל גופי מאותת בדידות. העולם שלי הצטמצם אל תוך הדירה הקטנה וממנה לעבודה וחזרה. יצרתי לי חיים של אנשים קטנים שהעבר והפחד שולט בהם. בא לי לבכות על חיים שלא יהיו לי, בא לי להילחם על חיים אחרים שיכולים להגיע לי, בא לי להרביץ לו, חזק שידמם כמוני, שיכאב אותי ויתגעגע.

 

ובכל זאת, בבוקר הזה לשבריר שנייה אני מקווה. אולי הוא יבוא, כמו ב"אשה יפה", יחכה לי למטה יפה ונקי וחצי שלי, יצווה בקול נמוך וסמכותי, שהוא מאמץ לעצמו רק כשהוא איתי - "תרדי!". אני אציית וארד אליו מהר, לבושה בתכלת כמו שהוא אוהב. הוא ישאל "מה קורה?" ואני אחייך את החיוך שאני שומרת רק לו, ואיזו קלילות חצופה תעטוף את כל הקשיים והחלקים החסרים ואני אחזור לעצמי כמו שאני כשאני איתו, אסתכל עליו ואגיד לו "סבבה דרלינג. לונג טיים נו סי". הוא יחייך את חיוכו השובה, יחבק אותי וילחש "התגעגעתי, אז באתי". בבת אחת תחזור אדמומיות חיונית ללחיי, יחזרו כל גווניה של הקשת לתמונת המציאות, הערפל יתבהר, אני אחיה כמו שתמיד רציתי לחיות. אבל זה לא יקרה.

 

בחורף האחרון החלטתי למות. הרגשתי שמיציתי

כל כך הרבה זמן ויתרתי. הרשיתי לעצמי להסתיר אותי, להרגיש שקל לוותר עליי. שנים התנהלתי מולו בזהירות, נאבקת בַאמת. כמהה להשתייך, לתת וגם לקבל, להקשיב למילים כנות, לחוש בסיפוק - אינטלקטואלי, רגשי, מיני. אמיתי ולא וירטואלי. שנים. ורק עכשיו התעוררתי. 

 

אומרים שכל אחד מת, אבל לא כל אחד חי. בחורף האחרון החלטתי למות. הרגשתי שמיציתי, שטעיתי ותעיתי. ואין מוצא. עברתי את התקופה הכי נמוכה, ואיפה היית אתה? אתה שכתבת לי פעם שמילה שלי שווה לך אלפי תמונות - את זה אני ודאי לא מדמיינת, אז מילותיי אינן חסרות???

 

ואולי באמת מוטב העכשיו המפוקח. הגמילה מייסרת, אבל השפעתו של הסם הממכר שהוא אתה מתפוגגת. לא אתה הוא האיש... ורק כעת אני רואה. יוצאת מקשר לא קשר, שסימא וכיסה והשלה. ואני שואלת אותך עכשיו - היה או לא היה? כי אף פעם לא השבת לי.

 

פעם כתבת לי "אם תוותרי על החומות אולי תנשב מעליהן רוח התקווה". רציתי לספר לך שאני מוותרת. עליך. על החומות. על מסיכות. על קורבנות ומסכנות. מתנערת באיטיות מהפתטיות. מארמונות של פירורים מתקתקים, מציפיות השוקולד ומאשליות וירטואליות. מאהבה גדולה שכרסמה אותי כמו סרטן.

 

חושב וחולם אותי ומשקר לעצמך, שומר אותי. שולח תקווה

דע לך, שהיית הדובדבן שעל כל הקצפות בשבילי. היית ה"סוייר" שלי וה"דן מנו" שלי והגבר והאבא והאח והחבר הכי טוב. היית. כי אני בטמטומי הפכתי אותך לכזה. האדרתי את דמותך שהביטה בי תמיד קצת מלמעלה. בוחן את הקנקן בכל פגישה חצי פגישה, סורק אותי מלמעלה למטה ובחזרה, אוהב אותי, חושב וחולם אותי ומשקר לעצמך, שומר אותי. שולח תקווה. מבקש שאשאר. ראיתי אותך מתמכר. לי אתה לא יכול לשקר. וקיבלת אותי כמובן מאליו - נמצאת שם, מקשיבה ותומכת. זונה, מלכה, שפחה. ספרותית, קשקשנית, חכמה. אשה. ואתה מחזיק בידך את ליבה. כמה כוח, אה?! עכשיו ודאי תקרא במילותיי, תאמר לעצמך בהדחקה "מה היא רוצה?" אני מקווה שיש לך תשובות, שאתה חי בשלום עם כל ההשלכות. אולי פעם תביט בעיניי ותצליח לדבר. אולי...

 

היום כשאני מסתכלת על מה שנשאר, כשהמציאות קופצת ברשעות, כשאני מגלה שהייתי לך סוג של קישוט, כשאני נשרפת מהבחירות שלך, מעקשנותי חסרת התכלית, מהוויתור, היום יקירי מה שנשאר זה ודאי לא הדובדבן ואפילו לא החרצנים. היום אני חושבת שאתה פשוט פחדן. חי כדי לרצות אחרים, מסתפק בחיים מחוררים, מחפש למלא צרכים לא מסופקים. קנקן סדוק שכל נהרות המחמאות והאהבה והחברות לא ימלאו אותו.

 

יקירי, אני מנסה להתחבר למי שבתוכי. אני מספיק "אני" גם בלי נוכחותך. אני יכולה. מגלה שאפשר. אולי לקח לי זמן להבין שעל חוטיה של הבובה שהיא אני לא שולטת ידך, אלא רק ידי. ואם אין אני לי מי. אני בוחרת בי. כי הבנתי שכבר אין לי כוח שאין לי כוח. אני רוצה כמוך לנצח את הרגש עם המוח.

 

סתם סוף. לא מעניין במיוחד, לא מפתיע

ואתה יודע? קצת מעצבן שזה נגמר בכלום גדול, בלי דרמות כמו שאני אוהבת. תלוש ולא בקצוות, סתם סוף. לא מעניין במיוחד, לא מפתיע. סוף כמו כל סוף, קשר שהולך ודועך ומתאדה. וככה זה ("לאהוב אותך...") ואני רציתי באמת... וזה פשוט פשוט מת.

 

אני אוהבת אותך עדיין. אולי תמיד אוהב... אתה די רודף אותי עכשיו. מבקר אותי בחלומות, מופיע במסדרונות, בחניה, במסעדות. הבזקי תמונות של שנים שהסתברו כהשקעה לא נכונה. ויש רגעים שמתחשק לי לצרוח לך שלא תוותר, שתחזור לקחת את ששלך, שלא תפסיד אותי כל עוד אני כאן בשבילך. אך שעתי לצאת הגיעה.

 

אני משחררת אותי משלשלאותיך, פעם אוהבת ופעם כועסת. אבל לא מאשימה.

 

מחזירה אותך לאדמתך. זו שבחרת על פניי. כי אני נלחמתי עליך בכל הדרכים, הפסדתי לה אלפי פעמים. 

 

יקירי, זאת מלחמת התשה. המציאות יותר חזקה. ואתה לא תשתנה לי אף פעם. אהבתי אינה שווה לך, ונואשתי מלהוכיח. אזלו כוחותיי לשכנע אותך שאני ראויה.

 

תיזכר בי לפעמים...

 

אני אף פעם לא אשכח את שהיה או לא היה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כל כך הרבה זמן ויתרתי
צילום: נועה איזנשטט noaaiz.com
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים