להכין את המזוודות בגולן?
רצוי שתושבי רמת-הגולן יתכוננו לנסיגה. הסורים מאותתים לישראל שלא יגעו במקורות המים בשטחים שיימסרו במסגרת הסכם, והמגעים נמשכים במרץ עם גורמים שונים
תושבי רמת הגולן לא מאמינים שהדיבורים האחרונים על חידוש המגעים עם סוריה אמורים לאותת להם להתחיל לארוז את המזוודות. הם בטוחים שאולמרט לא יוותר על נוכחותם. כל זה הופך היום יותר ויותר למשאלת לב. בשטח מתרחש מהפך. הפרסומים שהדליקו אור בקצה המנהרה של היחסים עם סוריה, מבטאים רק אפס קצה של הפעילות מאחורי הקלעים. ובכן, יש לנו חדשות, שיפטו בעצמכם אם אכן הגיע הזמן להתחיל לארוז את המזוודות.
אבן הנגף הכלכלית-אסטרטגית של זכויות המים, שתקעה לא מעט את מגעי העבר במבוי הסתום, הוסרה ככל הנראה בימים האחרונים. הסורים מאותתים לישראל שהם לא מתכוונים לקחת אפילו טיפה מהמים שישראל צורכת היום ממקורות הירדן הנובעים ברמה וממי הגשמים שנאגרים בסכרים.
מדובר בכ-350 מיליון מ"ק בשנה - לפחות כ-15% מצריכת המים של ישראל. לא ויתור חסר משמעות מצד הסורים. רק יח"צני "העם עם הגולן" התעלמו עד כה מגורם המים. אפילו הכנסת חדלה לעסוק בו בעשור האחרון, אחרי שני סיורים של ועדת הכלכלה בגולן.
רגשות מעורבים
אני מתבונן במהפך האסטרטגי ברגשות מעורבים. עצם המחשבה שנפתחה הדלת לנסיגת ישראל מהגולן, קשה רגשית גם עלי. חמש שנים עברתי תחת איום מוצבי הסורים על שפת הרמה בחברת אנשי תל-קציר ועין-גב בדרום, חולתא ויסוד-המעלה במרכז ועד כפר סולד ודן-דפנה בצפון. היו אלה ימים אדומים עתירי הפגזות וירי על טרקטורים משוריינים.רגע גדול היה לי בנחיתה עם מסוק הפיקוד של אוגדת אלעד פלד על מוצבי תואפיק מעל תל-קציר, שהשלימה את כיבוש הרמה במלחמת ששת הימים. מיד אחר-כך, רגע לפני הפסקת האש, נשלח אלוף פלד לסמן את הגבול החדש. "שים לב", הוא הצביע על הקו הדמיוני שחצה את המדרון המזרחי בשולי אגן הירמוך, בואכה דמשק, "הגבול החדש נקבע כדי להבטיח לישראל שליטה על פרשת המים".
כוחות צה"ל ברמת-הגולן, יוני 1967 (צילום: רויטרס)
בירושלים כבר חשבו על חשיבות האגירה של מי הגשמים לשליטה הישראלית בגולן, אחרי כיבוש הבניאס בצפון הרמה. תפיסת פרשת המים הדרומית הייתה לקח נוסף של "המלחמה על המים", שבה סיכל צה"ל את מאמצי הסורים לגנוב מישראל את מקורות הירדן - מלחמת הטנקים בדחפורים, שהניעה את משבר 67'.
מהפך בגישה שנבלע בשוליים
הסורים נזקקו למים לפיתוח החקלאות בשולי הרמה המזרחיים, לאחר השתלטות הירדנים על מי הירמוך. המניע הקבוע הזה עמד מאחורי הדרישה הסורית לנסיגת ישראל מהרמה, לפחות עד לזמן האחרון. על המהפך בגישת הסורים לשאלת המים רמז בשבוע שעבר עודד גרנות בערוץ 1. הבשורה נבלעה בין יתר החדשות על המגעים המתקדמים עם סוריה, ולא עשתה את הרושם הדרוש.המקור של גרנות עקב אחריו מהאולפן. ד"ר אלון ליאל, לשעבר שגריר ומנכ"ל משרד החוץ, הוא כיום הרוח החיה שמאחורי המגעים הפרטיים והרשמיים למחצה עם דמשק, אשר תכפו באחרונה בתיווכה של טורקיה. ליאל הוא מומחה לצלע הטורקית ולנושאי האיסלם בכלל במשולש היחסים החדש. הוא אוצר של ידע וניסיון, כמי ששירת כמיופה כוח בשגרירות ישראל באנקרה ופירסם ספרים חשובים על טורקיה המודרנית.
ליאל מחזיק כיום בתואר הרשמי של "נשיא המועצה לשלום עם סוריה". זהו גוף ציבורי-מדיני, וולונטרי לכאורה, שהעומד בראשו עמל לעשות נפשות לשלום הזה, מנצל את מערכת הקשרים הבינלאומיים הענפה וההדוקה אותם רקם לפני ואחרי פרישתו מהדיפלומטיה הרשמית. ירושלים הולכת ככל הנראה בדרכם של ראשי ממשלה ושרי חוץ אשר מפעילים דיפלומטים בדימוס בשליחויות עלומות.
שליחים בשירות המדינאים
פרשת המים עלתה בשיחות הרבות שניהל ליאל עם איש העסקים הסורי-אמריקני איברהים (אייב) סולימאן. הוא היה הראשון שהרגיע כי לישראל לא תהיה בעיה עם המים, אם וכאשר יחודשו המגעים עם סוריה לאחר הניתוק הממושך. "סולימאן חזר על זה עשרות פעמים, שהמים לא יהיו אבן נגף, משום שדמשק מבינה כמה זה חשוב לנו", אומר ליאל.
הישראלים הדבקים ברמת-הגולן עדיין מזלזלים בסוליאמן. הם מפקפקים אם האיש עדיין סורי בנשמתו ומבטא את עמדת המשטר של הנשיא אסד הבן, גם לאחר המסרים החיוביים שהביא מדמשק לוועדת החוץ והביטחון באפריל אשתקד.
אלא שכיום סולימאן כבר לא לבד. למגעים הלא-רשמיים הצטרפו סורים נוספים, שגם הם חזרו והדגישו כי "יש החלטה סורית אסטרטגית לא לגעת במים שישראל משתמשת בהם". החיזוק החשוב ביותר התקבל בימים האחרונים מאישיות פוליטית מערבית בעלת קשרים מצוינים עם הצמרת בדמשק.
סולימאן (משמאל) בכנסת, לצד ליאל וח"כ זהבה גלאון (צילום: גיל יוחנן)
האיש ביקר בירושלים לפני שבוע ודיווח על פגישתו עם שר החוץ ואליד מועלם. המסר שהביאה אותה אישיות ממועלם בעניין זכויות המים אחרי הנסיגה מהגולן הוא, כלשון הסורים, ש"ישראל תוכל להשתמש בכל מקורות המים שנמצאים על הגולן, מה שנובע בגולן (מהמעיינות), ומה שעובר בגולן (מהגשמים). כל טיפה שישראל משתמשת בה היום, היא תוכל להשתמש בה גם בעתיד".
עד כמה הדיווח הזה אמין ומוסמך? ליאל אופטימי, כי לראשונה המקור דיבר גם "ביזנס". הסורים לא נותנים את המים ללא תמורה. הם מבקשים כפיצוי שיבוא מהגדלת כמויות מי נהר הפרת - אשר טורקיה חולשת עליהם באמצעות הסכר הגדול על שם כמאל אתאתורק, מייסד הרפובליקה לפני כ-90 שנה - או בהקמת מתקני התפלה גדולים לאורך חוף הים התיכון שלהם, בין לבנון לטורקיה. הסורים אומרים שהזמנים השתנו. כשדיברו עם ישראל עד לפני 8 שנים, ההתפלה לא היתה באזור. כיום הם רואים שמתקן ההתפלה באשקלון עובד יפה ואומרים: גם אנחנו רוצים.
המים ישארו של ישראל
"המסר הזה מעיד כי הסורים ויתרו על מי הגולן", מעריך ליאל. עם זאת, הוא מבין ממקורותיו באנקרה כי הטורקים יתקשו להגדיל את כמות מי הפרת, משום שהם בונים על המים האלה את מפעלי החקלאות והתעשייה החדשים בדרום מזרח ארצם. הם מעדיפים להחיות את רעיון "צינור השלום" שהגה הנשיא לשעבר אוזאל לפני 20 שנה. הוא יוליך את מי הנהרות סיהאן וגי'האן מהשפך בדרום טורקיה לסוריה, לבנון, ישראל וירדן - עד סעודיה.
טורקיה לחצה אז על ישראל וסוריה לאמץ את הרעיון. ליאל, איש משרד החוץ, ייצג בשיחות את שמעון פרס, שעמד בראש ממשלת האחדות. החלום נגנז בראשית שנות ה-90, במשבר היחסים בין טורקיה לסוריה בגלל תמיכת הסורים בטרור הכורדי.
היחסים השתפרו בעקבות הטיית הפרת והקמת הסכר. הסורים למדו לכבד את מי שידו על ברז המים שלהם. הם גרשו מדמשק את המנהיג הכורדי ארג'לן (מזכיר את חאלד משעל החמאסי של ימינו), התחייבו להפסיק את הסיוע לארגון הטרור שלו, וחדלו גם מתביעתם ההיסטורית לקבל את חבל אלכסנדרטה בצפון-מזרח הים התיכון, אשר סופח לטורקיה אחרי נפילת האימפריה העותומנית.
הקשיחות הטורקיית שנובעת מיתרון הגובה הגיאוגרפי שלהם על הסורים, יכולה לעודד את מתנגדי הנסיגה מהגולן הלכודים בחשש מאובדן היתרון של ישראל בירידה מהרמה, גם בעניין המים. ליאל חושב שכרגיל, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. "נגמר סיפור המלחמה על המים", הוא אומר. "ההתפלה הפכה את המים לעניין של כסף. כיום אפשר לספק לסורים את כל הכמויות החסרות להם, ונשארת רק השאלה מי יממן את מתקני ההתפלה".
בדבריו מתכוון ליאל להחייאת תוכנית "צינור השלום" של הנשיא אוזאל. התוכנית עלתה השבוע מחדש על סדר היום ולא במקרה במשולש מגעי טורקיה-סוריה-ישראל. הרעיון חזר לשולחן הדיונים אחרי מות הרעיון הישראלי לייבא במכליות מים ממפלי נהר מנבאגאט שבדרום טורקיה.
המים האלה מספקים כיום את רוב התצרוכת של בתי המלון סביב מפרץ אנטליה, כשבין כה וכה ההובלה לישראל יקרה יותר מעלות ההתפלה. ליאל הביא לטורקים תוכנית מעודכנת של "צינור השלום", בשלב ראשון רק מאדנה לסוריה, שאותה הכין לבקשתו מומחה המים הישראלי בועז וכטל. השיחות בעיצומן.
מבטיחים - מקיימים?
האם משמעות המהפך הזה שאין מקום לדאגה אם הסורים ישובו גם לטבול את רגליהם במי הכנרת? ליאל מאמין שהם לא יגעו בכינרת אם כבר התחייבו שלא לאכלס בתושבי קבע סורים את שליש שטח הגולן הקרוב לכנרת, אשר מיועד בהסכמתם להפוך לשמורת טבע ולאתר תיירות בלבד.
אלא שההיסטוריה מלמדת כי אצל הסורים, התיאבון יכול לבוא עם האכילה. הסכם שביתת הנשק מ-1949 לא הפריע להם לירות על דייגי טבריה ועל סירות המשמר של חיל הים, למרות שקבע רצועת חוף ישראלית ברוחב 10 מטרים מצפון לעין-גב, בואכה שפך הירדן.
"המהפך הסורי בעניין המים הסיר לפחות שליש מהשיקולים שלנו נגד ההסדר עם הסורים", מעריך ליאל. "הסורים הבינו שיהיה להם קשה לקרב אותנו אם לא נקבל את כל המים, והם ירדו מזה. מה גם, שחל שינוי מהותי בסדר העדיפויות המדיני-ביטחוני שלנו.
"אם בשנת 2000 המיקוח נסב ונכשל על נסיגה תמורת נורמליזציה מלאה של היחסים, כיום ישראל ירדה מהנורמליזציה. דרישות המפתח שלנו הן הפסקת הסיוע לארגוני הטרור הפלסטינים ולחיזבאללה, והתרחקות מהציר עם איראן. זה יותר מסובך, אבל לפחות לא נדחה על הסף".
מה יכולים תושבי רמת-הגולן להבין מהעסק הזה? אם ליאל נאחז במשהו מוצק יותר מהשאיפה לשלום המפעמת בלב כל ישראלי שפוי, והסורים שינו את טעמם, אולי באמת מוקדם להתחיל לארוז את המזוודות, אבל בהחלט כדאי להכין אותן.
