"אתה חושב שאנחנו עומדים במקום?" שאלה
"האמת שאני חושב שאנחנו יושבים כרגע על ספסל", רציתי להגיד. "מ'זתומרת עומדים במקום?" שאלתי בניסיון להרוויח זמן, כי תשובה לא היתה לי. היא עוטה על פניה את הפרצוף הכי מסוכן שיש לה נגדי, הרציני החמוד, כי היא יודעת שבגלל הפרצוף הזה התאהבתי בה ובזכותו היא תוציא ממני הכל
זה היה בעוד אחת מאותן שבתות אביביות. קמתי לקראת צהריים בהנגאובר מהול מסירחון של סיגריות. היא התקשרה ושאלה אם בא לי לעשות משהו. האמת שממש לא, אבל הייתי חייב להסכים, אחרת היא תחשוב שאני בוגד בה שוב.
"טוב אז תקני לי סיגריות בדרך לכאן", אמרתי. לפחות תועלת אחת תצא מזה.
עוד לפני שסיימתי את כוס הקפה השלישית ראיתי אותה עומדת מולי. כנראה שכחתי לנעול את הדלת בלילה הקודם. היא מושיטה לי קופסת סיגריות מנצנצת כמו החיוך שלה, יפה יפה, אבל אתה יודע טוב מאוד שמשהו רע עומד מאחורי שניהם.
אז הלכנו להסתובב. היתה שמש נעימה, היו המון אנשים ברחוב, ילדים משחקים, זוגות נהנים, אוי, ההנאה בלהיות אחד מהם.
אני לא יודע למה אני כזה אפור עכשיו, במיוחד כשהיום היא במצב רוח טוב. כנראה זו איזה תחושת בטן שבאה אחרי עשרה ימים שהיא בקושי מצאה זמן לדבר איתי (כן, ספרתי), אז קצת קשה לי לקבל את כל הסימפטיה שלה בבום פתאומי.
ישבנו בפארק על ספסל, יותר נכון אני ישבתי והיא שכבה עם הראש עליי. אני עישנתי ובהיתי בצללית שלי בעדשות משקפי השמש שלה, היא קישקשה על העבודה. מידי פעם הקשבתי לה ושאלתי איזו שאלה, תרומתי לדיאלוג. היא המשיכה לדבר, ואני מצידי, המשכתי לעשן.
ואז, באמצע שאני מוציא את העשן בסילון מעל הפנים שלה, היא השתתקה והרימה את משקפי השמש מעל למצחה. 'סעעמק, בדיוק בדקתי איך נראה הפרופיל של האף שלי כשהוא מוציא עשן....
"אתה חושב שאנחנו עומדים במקום?" היא שאלה.
"לא מתקדמים, תקועים כזה אתה יודע...."
"האמת שאני חושב שאנחנו יושבים כרגע על ספסל", רציתי להגיד. "מ'זתומרת עומדים במקום?" שאלתי בניסיון להרוויח זמן, כי תשובה לא היתה לי.
"לא מתקדמים, תקועים כזה אתה יודע...."
ואת זה את אומרת אחרי ששבוע וחצי כמעט לא דיברת איתי, חשבתי לעצמי, ובקול אמרתי: "לא, למה שאני אחשוב ככה... ואת? את חושבת שאנחנו עומדים במקום?" החזרתי אליה את הכדור, כי עדיין לא היה לי מה להגיד.
היא התיישבה ועטתה על פניה את הפרצוף הכי מסוכן שיש לה נגדי, הרציני החמוד, זה אותו אחד בו היא משתמשת כשהיא משחקת ריסק, קוראת על ילדים בעיתון ונכנסת איתי לוויכוחים, כי היא יודעת שבגלל הפרצוף הזה התאהבתי בה ובזכות הפרצוף הזה היא תוציא ממני הכל. אבל את זה אני לא יכול להגיד לה, כמובן.
"אז באמת נראה לך שהכל בסדר בינינו?"
"לא, לא הכל בסדר, אבל את יודעת, טוב לי, אם לא היה לי טוב אז לא היינו כאן עכשיו", ניסיתי לתת תשובה שתישמע אמיתית לפחות.
"ומה לא בסדר?" התחילה לחקור במיומנות של אחת שראתה כל פרק של "רצח מאדום לשחור".
"מה את רוצה? שאני אגיד לך דברים רעים בשביל שתוכלי להתעצבן עלי?" התגוננתי.
"אז יש לך דברים רעים להגיד עלי?"
"לא יודע..." אבל בהחלט יודע שזאת לא התשובה שהייתי צריך לתת.
רגע לפני שהתחילה לדבר שוב עצרתי אותה, כי ידעתי שאחרת זה יימשך הרבה יותר ממה שאני מוכן להקדיש לזה, ואמרתי: "יש לי הרבה דברים להגיד עליך, חלקם רעים ורובם טובים, בגלל זה אני איתך וסוחב על הגב בנוסף גם הרבה חרא שאת מאכילה אותי לפעמים, כי זה שווה לי בחשבון הכללי".
לא! לא הפעם! צעקתי לעצמי בראש
היא עברה לפרצוף החמוד-נעלב שלה, היה עדיף לתת לזה להימשך. זאת הבעיה איתה, בכל פעם שתגיד משהו שלא יתאים לציפיות שלה היא תגרום לך להרגיש רע, וגם ממש תצליח בזה. אבל לא! לא הפעם! צעקתי לעצמי בראש.
"יודעת מה? בואי תשפכי עלי את כל מה שיש לך, תני לי הכל בפנים", אמרתי לבסוף.
"למה נראה לך שיש לי מה להגיד עליך?" שאלה, וכמה קללות עברו לי בראש.
אז זאת את?! הדלאי למה?! מלאה רק באהבה לעולם? יא אללה, איזה קטע לפגוש אותך סוף סוף, וכל הזמן הזה הייתי בטוח שאת בכלל בהודו או משהו, נלחמת על זכויות העם שלך.... חשבתי לעצמי. "נראה שיש לך", אמרתי בקול.
שתיקה...
"אני לא מבין איך דבר כל כך קטן כמוך מסוגל לפעמים לשבור דבר כל כך גדול כמוני, את כנראה ממש נהנית מלשאוב מתוכי את כל הכוחות שיש לי ועוד אחר כך לעשות אותי הגורם ואותך הקדושה המעונה", נעמדתי והעפתי פילטר חצי שרוף לדשא. "אני לא יכול לעמוד בזה יותר, באמת שלא, אני נותן לך יותר מיכולתי, ואת ממשיכה לקחת יותר ממה שאני נותן ולהתייחס לזה כאילו כלום".
היא הסתכלה עלי, המומה.
"תתקשרי אלי כשתפסיקי להתנהג כמו סבתא שלי, כי את לא. הקשר היחיד ביניכן הוא הדם הפולני", אמרתי.
התחלתי ללכת, שומע אותה מתחילה למשוך באף מאחורי הכתף. כנראה גם דמעה היתה שם. שני המלאכים שישבו משני צידי הכתפיים שלי כבר התחילו בקרב יריות דרך האוזניים והמוח שלי, אם להמשיך ללכת או להסתובב ולצאת אפס, גם אם זה אפס שיעשה אותה מאושרת. אבל באותה הפעם ברגליים שלי היו אלפי כוחות סוס ששום ספינת מלחמה לא תוכל לעצור, גם לא אחת שבוכה.
"אז בתשובה לשאלתך, לא, אני לא חושב שאנחנו עומדים במקום, הנה, אני ברגעים אלה ממש הולך קדימה, ואת?"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
