החיילים מתים בדרך

האפשרות לטפל בזיכרון ובהנצחה מצד האמנות נוצרה, רובה ככולה, כחלק מאמירה של הפרט כלפי הניסוח הממסדי של השכול. ככל שנקפו שנות המדינה ומלחמותיה, הפך הדיון האמנותי ביקורתי יותר, ושאלות קשות שעלו מחוץ לשדה האמנות, בנוגע לנחיצותן של מלחמות שונות, קיבלו את ביטוין באמנות. 

אפשר לסמן את הפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין משנת 1967 כתגובת-נגד משמעותית ראשונה לאתוס שנוצר על ידי ספרות דור תש"ח. תומרקין יצר יציקת ברונזה על גופו ויצר דמות גבר בלי ידיים, בנעלי צבא גבוהות, פנים קרועים, חלקים צבועים אדום ובטן פתוחה שמתוכה בוקעים קני רובים וכדור תותח. הפסל היה תגובה לכל מלחמה באשר היא, אבל הקשר שלו למלחמת ששת הימים, ששיכרון הניצחון שלה הבליע את המחיר, היה ברור.

אורלנד והחיילים

דמות החייל-הקורבן חזרה גם בסדרה של משה גרשוני בתחילת שנות השמונים, שבה הוא התייחס לטקסטים עממיים קאנוניים והפך אותם על פיהם. העבודה משנת 1981, "תשיר, חייל", היא אחת מתוך סדרה של ציורים שהכילו פניות לחיילים ("חייל שלי", "שלום חייל", "כל ה'יצחקים'''), ומצוטטות בה שורות משיר של יעקב אורלנד: "...אשרי ההולכים קדימה, אשרי הנופלים על יד", ובמקום אחר: "עלי נא עלי, שלהבת שלי, בדם חללייך הדליקי נא אור". כל הסדרה צוירה באדום ובצהוב שקופים למחצה, דמויי נוזלי גוף.

"תשיר חייל", עבודה של משה גרשוני 

מגרשוני אפשר למתוח קו לארז ישראלי, שעבודת הגמר שלו במדרשה לאמנות הציגה דגם מוקטן של ג'יפ צבאי שצפר בלי הפסקה. בתוך הג'יפ ישב חייל שראשו שמוט אל ההגה. עבודות מאוחרות יותר של אותו אמן נוגעות באופן ישיר יותר באבל ובאובדן.

בתערוכה "מלאכה בנים" במוזיאון חיפה הוא הציג את העבודה "שדות פרחים", שבה שדה של פרחי פרג אדומים עשויים משזירת חרוזים קטנים. במיתוס הכנעני האלה עשתורת הופכת את דמו הניגר של אהובה אדון, שנהרג בצייד, לשדה פורח של פרחי פרג אדומים. גם בתערוכה "התרוקנות", המוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב, הוא עוסק בגוף החייל המת ובאבל הפיסי, הטעון פאתוס, עליו.

מתוך "תם הטקס" של ענת מסד 

בתערוכה בשנת 2003 מסד הציגה צילומים של כתובות אש, תיעוד למיצג שערכה לפני כן בקיבוצה, כפר מסריק. באחת מהן בערו המילים: "ארצה, שיקסע", בשנייה התהפך הציווי התנכ"י: "הזורעים בדמה בדמעה יקצורו" ובשלישית: "כאן לא בוכים שיקסע". בנוסף הופיעו עוד כתובות אש עם סימלי מגן דוד, צלב קרס והמספר החקוק על זרועה של אמה.

מציבות קטנות. יצירתה של ענת מסד 

"היה לי צורך להעמיד את המבט האישי, של ניצול השואה, בעיקר דרך קול של אשה, מול האתוס הישראלי," אומרת מסד. "גם בתערוכה השנייה, 'שמור למשפחה', עבדתי עם טקסטים. היצגתי ציורי שמן קטנים על בד, שבהם כתבתי משפטים כמו: 'שם בוכים, כאן לא'. או: 'ארצה, שיקסע'. בנוסף, חזר ברוב הציורים המשפט 'שמור למשפחה'. דף הנייר המודפס, המונח על כסאות פלסטיק בשורות הראשונות בכל טכסי הזיכרון, שקיבל בציורים אופי של מציבות קטנות".

• "תם הטקס", ענת מסד, מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה, קיבוץ ברעם